מטאטא וסיפורים אחרים
לאוניד פֶּקָרובסקי
נעליים
מוקדש לבְני
אני מאמין שהכול כתוב מראש. שלא קיים חופש בחירה. שכל שנייה
בחיי היתה כתובה בספר המרתק של גורלי, עוד בטרם באתי לעולם.
אני מאמין שאין לי אפשרות אמתית לבחור, ושאני צועד בדרך
שסומנה לי. כפי שתיאר ברוך שפינוזה, בחכמתו האלוהית:
...כל אדם רוצה ונוהג כפי שאלוהים, עוד מקדמת דנה, החליט
שירצה וינהג. אבל כיצד מתיישב הדבר עם חירות האדם — דבר זה
נשגב מבינתנו...
אכן, גם מבינתי נשגב הדבר. לו יכולתי ליישב את כל החלטותיו
של אלוהים באשר לגורלי, עם חירות האדם — לא היה לי שום קושי
להסביר את מה שקרה לי אתמול והיום.
הדבר היה כך: אתמול אני יושב בבודקה השמירה שלי, ברחוב
לה גארדיה בתל־אביב ממש מעל הכביש הסואן. הרוחות החזקות
שנושבות מכיוון הים התיכון מרעידות אותה. אותן רוחות העיפו
לכביש קופסת קרטון גדולה, של טלוויזיה. נוצר מצב מסוכן:
המכוניות עקפו את הקופסה במהירות גדולה, כשהן חותכות זו את
זו. אני יושב ומתבונן, וחושב לעצמי שרצוי להזיז משם את הקופסה
— אבל זה מסוכן, מאוד מסוכן! ולמרות זאת, כוח כלשהו שולף אותי
מתוך הבודקה, ודוחף אותי לכיוון הכביש. התת מודע לוחש לי: "אל
תלך! אתה תקפח את חייך!"
תפסתי רגע שבו התנועה נרגעה מעט והדרך לקופסה נראתה יותר
בטוחה, או לפחות כך נדמָה לי. התחלתי לחצות את הכביש. פתאום,
מן המקום שבו נתיבי איילון המהירים נשפכים לרחוב לה גארדיה,
מעבר לפנייה, הגיח אוטובוס. אני, הלבוש במדי שומר, יישות
רשמית בעת מילוי תפקידה, חשבתי שברגע שארים יד עם חמש
אצבעות פרושות נהג האוטובוס בוודאי יבלום ויאפשר לי לרוץ
ולהגיע לקופסה. זה לא מה שקרה! הוא המשיך לנסוע כאילו לא
הבחין בי. יתר על כן, הוא לחץ על דוושת הגז כדי להספיק לעבור
באור הצהוב של הרמזור. בקושי הספקתי לחמוק מהגלגל השמאלי
הקדמי. חטפתי את הקופסה, רצתי מהר בחזרה ודחפתי אותה אל
תוך פח האשפה.
חלקיק שנייה הספיק כדי שפני הרוצח הכושל שלי ייחרתו לנצח
בזיכרוני. אף פחוס, מתחתיו שפם. על המצח הקטן זולגות שערות
שחורות מתולתלות. עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה, נדמה
לי שהספקתי להבחין בקרניים קטנות, מבצבצות מבין השערות...
בבודקה, הלב שלי הלם כל־כך חזק עד שהרגשתי שהנה הוא עומד
להיתלש ולהתגלגל על הרצפה. נבהלתי כהוגן. "אתה יודע איפה
היית כרגע?" שאלתי את עצמי. "על סף מוות!"
אבל לקראת הערב הכול נשכח. אני חושב שזו המיומנות העיקרית
שלי: לשכוח. כששאלו את אנטיסתנס, הפילוסוף היווני, איזה מדע
הוא הנחוץ ביותר, השיב: "מדע השכחה." אז גם אני שכחתי. מה עוד
שלמחרת נקבעה לי פגישה, והיא העסיקה את מחשבותַי בלי הרף.
שלושה ימים לפני כן, כשישבתי ברוגע עם אשתי על הספה וצפיתי
בערוץ הרוסי בטלוויזיה, נשמע צלצול טלפון. קול נשי רך שאל:
"אתה לאוניד?"
לאחר שאישרתי, הקול הציג את עצמו. זו היתה עורכת מהוצאת
ספרים מן הוותיקות והטובות בישראל. היא סיפרה שקראה את
הסיפורים שלי בעיתון, וגם הבוס שלה — לאחר שנתקל בסיפור
האחרון שלי, כל־כך התלהב — שמייד ביקש שתמצא אותי ותקבע
פגישה. היא בישרה לי שהם רוצים להוציא את הסיפורים שלי בספר.
את מספר הטלפון מצאה דרך מודיעין טלפוני, והנה עכשיו היא
מתקשרת.
קבענו פגישה.
אשתי שאלה מי היה על הקו. עורכת מהוצאת ספרים גדולה,
אמרתי, הם רוצים לפרסם את הסיפורים שלי, קבענו להיפגש. אשתי
שקעה במחשבות ואחר־כך אמרה:
"אתה צריך להתלבש יפה. אתה הרי יודע שאין הזדמנות שנייה
לעשות רושם ראשון."
היא הלכה לחדר השינה, ניגשה לארון הבגדים, והביאה לי משם
מכנסי קטיפה בצבע קפוצ'ינו, חולצה אמריקאית רפויה ואת הנעליים
החגיגיות שלי.
כשניצבת בפנַי הזדמנות נדירה לחשוב על הנעליים האלה, אני
נכנס משום מה למצב רוח פיוטי, עם אלמנטים של חולמנות קלילה.
כשאני נזכר כיצד קיבלתי אותן, מציף אותי גל של רגשי אבהות
עדינים, לפעמים אפילו מבצבצות דמעות בעינַי.
את הנעליים קיבלתי במתנה מהבן שלי, ליום הולדתי. הוא הביא לי
אותן מארצות־הברית, שם ביקר בענייני עבודה. ברגעים האחרונים
לשהייתו בניו יורק, כשהוא כבר כמעט מאחר לטיסה, מצא זמן
לקפוץ לאחת החנויות היקרות ולקנות לי זוג נעליים ליום ההולדת.
המעשה הזה חימם את לבי באופן מיוחד.
עכשיו, כמה מילים על הנעליים עצמן: הן יוצרו על־ידי חברת
"קימברלנד". ואיך יוצרו? הגזרה שלהן מעודנת ביותר, צורתן
האמנותית מושלמת — הקווים הענוגים מתמזגים בה יחדיו באופן
הרמוני. והצבע? זמש חום בהיר אוורירי, שכמו נמס בגוון הסמיך
יותר, החום־כהה, של הסוליה, מה שיוצר מין ספקטרום רך להפליא
של צבעים. הסוליה תוכננה על פי טכנולוגיה חדישה: ההרכב הכימי
שלה הופך אותה לחזקה וצמיגית במיוחד. לכן נדמה לך שאינך
צועד, אלא מרחף כמה סנטימטרים מעל פני האדמה, ושבין הסוליה
לבין האספלט יש כרית אוויר קטנה.
הנעליים האלה היו כל־כך יקרות לי, שנעלתי אותן רק לעתים
נדירות: בחתונות, בריתות, מסיבות בר־מצווה, ימי הולדת, בחג
הפסח, וגם באחד במאי — יום הסולידריות של פועלי כל העולם,
שהרי אני, שומר הרכוש הקפיטליסטי, רואה בעצמי חלק ממעמד
הפועלים.
ובכן, בערב שלפני הפגישה באחת מהוצאות הספרים הוותיקות
בישראל, הכינה אשתי את מכנסי הקטיפה, את החולצה האמריקאית
הרפויה ואת נעלי הזמש תוצרת "קימברלנד", האהובות עלי.
בבוקר יום הפגישה ירד גשם שוטף. החלטתי לא לנעול את הנעליים
החגיגיות, אלא נעלי ספורט רגילות, יומיומיות. את הנעליים היקרות
הכנסתי לשקית. חשבתי לעצמי: אנעל אותן רק אחר הצהריים, ממש
לפני שאצא לפגישה. מלבד השקית הזו היה עלי לקחת עוד שתי
שקיות: אחת של האשפה, ואחת עם מכונת קפה מקולקלת. לקחתי
את התיק ביד אחת, את שלוש השקיות ביד השנייה, ויצאתי מהבית.
נעלתי את הדלת. ירדתי במעלית. רק עכשיו, בראייה לאחור, אני
מבין שלא הייתי מודע למעשַי. הייתי מנותק מהמציאות. כל הזמן
חשבתי על הפגישה הצפויה. איך אדבר עם האינטלקטואלים נשוּאי
הפנים? בעברית הנחותה שלי, שבה אני בקושי נושם, או יותר נכון:
משתנק?
נכנסתי לחדר האשפה שבו ניצבו שני מכלים, וזרקתי את השקיות.
חלפה שעה. אני יושב בבודקה, מאזין לרדיו. חדשות. פתאום
מכה בי המחשבה: "איפה השקית עם הנעליים? איפה הנעליים?!"
התכסיתי זיעה קרה. אני עט על הטלפון.
"סווטה!!!" אני צועק לאשתי, אל תוך השפופרת.
"מה קרה?" היא עונה לי בבהלה.
"זרקתי את הנעליים לפח! מהר! לכי! רוצי!"
והיא רצה. בחמש הדקות שחולפות אני יושב... יושב... ו...
צלצול טלפון. אני חוטף את השפופרת.
"הגעתי לשם בריצה, ובאותו רגע הם שפכו את האשפה למשאית..."
חצי שעה ישבתי בלי לזוז. התאבנתי. אחר־כך, פתאום הבזיק במוחי
ניצוץ, שהצית את הדמיון. הבנתי שהתרחשויות הבוקר הן עלילה
נהדרת לסיפור קטן. שאם אכתוב אותו מייד, ייעלם כאב האבדן. הרי
כבר מזמן ידוע שהתרפיה הטובה ביותר לנשמה היא היצירה.
התחלתי לכתוב, לחבר את הכול לכדי יחידה אחת: את המחשבות
על היעדר חופש בחירה ועל־כך שכל צעד שלנו כתוב מראש, את
האירוע עם הקופסה על הכביש, את ההינצלות בדרך נס מגלגלי
האוטובוס ואת המחיר ששילמתי על הטיפשות הזאת שכמעט עלתה
לי בחיי, בדמות הנעליים שזרקתי לפח האשפה. מזל שלא היה עלי
לשלם בבריאות, ולא בארנק עם כסף וכרטיסי אשראי...
אקדים ואומר שבהוצאת הספרים פגשו אותי שני אנשים מקסימים:
אורה ואבי. הם דיברו בכזאת עברית, שנהיה לי מתוק בפה, כאילו
שכרגע אכלתי שוקולד בלגי. לא היה אכפת להם איך אני לבוש. הם
אף לא העיפו מבט אל נעלי הספורט שלי. אני לא מבין למה החבאתי
אותן כל הזמן מתחת לשולחן.
אני מסיים, אבל לפני שאשים את הנקודה האחרונה, חשוב לי
להביע את תקוותי. אולי אצליח למכור את הסיפור הזה לאחד
העיתונים האיכותיים ביותר בישראל. אני לא פוסל את האפשרות
שישלמו לי על זה ברוחב לב. ואז, אקח את התשלום שאקבל, אלך
לכיכר המדינה בתל־אביב ואקנה לי נעליים מתוצרת "קימברלנד",
בדיוק כמו אלה שזרקתי לפח האשפה.
פרקים ראשונים נוספים >>>