סוגרים מעגל בעזרת שםסיפור מתוך:בחזקת שלושה -
סיפורים על הדרךמאת יוסי אלפי
זוכה פרס רמת גן לספרות לשנת 2014
בקטגורית מפעל חיים 
סוגרים מעגל בעזרת השם
יצאתי לעירייה והגעתי לכיכר בו שוכנים משרדיה במרכז העיר.
ברחוב ניגש אלי איש החב"ד העירוני, מיוסר מרוב מסירות נפש
לארגונו. תמיד יש לו מילה טובה לזה, אמירה נעימה לזו, דיבור עם
אלה, ציטוט לאחרים. "שלום, ואיך אתה מרגיש?" דיבר אלי כאילו
הוא יתוש הכלוא בכילת־רשת ומזמזם את עצמו אל תוכה. "טוב
לראות אותך", אני מפטיר משפט, כביכול מתכוון למה שאני אומר.
"וטוב יותר לראות אותך, ובמיוחד להיווכח שאתה בריא ואיתן",
מאנפף איש האלוהים לעומתי מתוך רצון טוב של התקרבות. "אתה
עובר ניסיון גדול", הוא אומר לי, מקצר את הדברים מרכילות לשמה
לעניין של רפואה ותרופה ומזור, במילים לאיש כואב. כאילו דיבר
אל איוב.
"איוב היו לו חברים..." אני פותח לעומתו.
"גם לך יש יקירי, גם לך יש. אבל כנראה שהקדוש ברוך הוא מנסה
אותך ואין לי ספק שאתה תעמוד בניסיון ותחוש נחמה קרבה ובאה.
אין שום דבר שהוא מקרי. אתה הרי שימחת אחרים וטוב לי לשמח
אותך, שכן משמח איש אחד ומסיר מתוגתו כאילו הציל נפש אחת
על מנת שתציל נפשות הרבה. תהיה בשמחה, תהיה בשמחה תמיד.
יש לשמח אותך על מנת שתשמח רבים אחרים. אתה שימחת רבים
ועכשיו אתה בניסיון, ישמור השם. הקדוש ברוך הוא יודע מה הוא
עושה. אתה צריך לסמוך עליו ועל עצמך וזה יהיה רק לטוב. אתה
תצא מחוזק מכל זה, אמן!"
"אבל אין לי שום דבר עם המקום..." מיהרתי לענות לו. "אני דתי
מאוד במה שבין אדם לחברו, והנה בכל זאת נכשלתי באמונתי... הרי
חברי בגד בי ובכל זאת אינני מקלל. כמו איוב. אני לא מחרף את שם
המקום וגם לא את שם חברי. הנה..." אני ממשיך להלהיב את עצמי
אל מול התלהבותו הקשובה של החב"דניק: "לאיוב היתה משפחה
ולא עזרה לו בכל הימים בהם התגרד עד מוות. לי המשפחה ברוך
השם עוזרת ותומכת. אבל החברים של איוב היו לידו ותמכו בו.
רק אחרי שחזר איוב לראות את ימיו מחדש נזכרה בו משפחתו..."
הרגשתי כמו בן תורה לכל עניין ועניין.
הוא הביט בי כאילו נכנסתי לגנו הפרטי ועשיתי בו כבשלי, וכאילו
אמר לעצמו: "מאיפה מביא לי השייגץ הזה סיפורים שאין הוא מבין
בהם דבר וחצי דבר?" שיער זקנו האדמדם טולטל בבריזה שעברה
בינינו. הוא העביר את משקל גופו מרגל לרגל, מנסה להמשיך
ולהתרכז בשיחה שנפלה עליו באמצע הכיכר ללא הכנה מראש.
"אתה מתנסה בניסיון שיחזק אותך. שתהיה לך אמונה בלב ושמחה
שתיתן לך את הכוח. שמור על בריאותך ושמור על הראש הטוב".
"למה אלוהים רוצה כל כך לנסות אותי, מה עשיתי לו?"
"אין זה שייך אם עשית או לא עשית. אבל כנראה זה לא מקרי
שאנחנו נפגשים פה באקראי. אם תחשוב שאתה מתנסה זה לבטח
יעזור לך להתמודד עם כל הבעיות. רק תחשוב כך ואלוהים יהיה
בעזרך. מה אכפת לך אם תחשוב כך? מפריע לך משהו", הוא אנפף
את המשפט האחרון בתחינה שלא השאירה לי אפשרות לסגת אל
מאחורי הקלעים של עצמי. הייתי חשוף ומעורטל בפניו של המשתדל
למעני כל כך.
"טוב, אז אני אחשוב שאלוהים מנסה אותי. מה כבר יכול להיות.
אבל תרשום בפניך: אדם לחברו זו התורה כולה, ואת זה אני יודע
ומעריך כיהודי".
"אתה יהודי טוב. גם אלה שעשו לך מה שעשו אינם יודעים מה
עשו. אל תכעס ואל תשמור את הכעס. לך עם הרגשה שיש לך את
הכבוד להיות מנוסה על ידי הקדוש ברוך הוא. יש לך פריבילגיה".
עזבתי אותו בקצה המדרכה וכשהלך השאיר בועה ריקה בסביבתי
והתרחקתי ממנה, מגן על עצמי מהריק שנוצר.
הלכתי לבית הקפה והצטרפתי לזוגתי, שותפתי לבדידות. בחור
גבה קומה וגדל גוף, בעל חתימת זקנקן קטנה, ישב עם מי שנראתה
כבתו ואכל קוסקוס. השעה היתה שעת צהריים ובית הקפה התמלא
מאז שהגענו אליו, כדי ליצור נקודת זינוק אל פגישותינו המשרדיות
עם הביורוקרטים הקטנים.
"זה אתה!?" פנה אלי בעל הגוף, ממלמל מעל זקנקנו המסתיר את
סנטרו הכפול.
"סליחה?" עניתי כשאני עונה בקולי - "'קול ישראל רשת ב'".
"יאללה! זה אתה, זה אתה, נו...! בטח שזה אתה! אתה לא משתנה
בכלל... אתה בטח לא זוכר מי אני בכלל... תסתכל עלי! מזהה? לא?!
ירון, ירון..."
"תשמעי..." הוא פונה לצעירה היושבת מולו, בתו, אני חושב, אולי
לא... תשמעי... אני חייב להכיר לך את האיש הזה. תכירי, זה הוא..."
"בטח שאני זוכר! רק שהתפאורות שלך השתנו. היינו במקומות
אחרים, בסיטואציות אחרות".
"אתה פשוט לא מזהה... הנה, זאת אשתך", הוא מצביע ביד
עבה לעבר רעייתי. "היא נשארה בדיוק אותו דבר. כאילו לא עברו
שלושים שנים".
"זה לא מקרי שאנחנו נפגשים פה באקראי. שום דבר אינו מקרי!
אתה עשית לי את החיים! אתה פתחת לי את העולם! אתה הפכת
אותי למי שאני, וללא תמורה, ככה! כי היית ג'נטלמן אמתי ואני אז
צעיר, בלי גרוש על התחת, בלי כל יכולת ואתה מקבל אותי לסטודיו
שלך ואתה משקיע בי שנת עבודה, ללא תמורה, בלי אף אגורה אחת.
היום אני פסיכולוג ארגוני, מתמחה במיוחד בייעוץ ארגוני ופסיכולוגי
והגעתי רחוק, תאמין לי הגעתי רחוק. כנראה זה לא מקרי שאנחנו
נפגשים פה באקראי..." נפערה פאוזה מילולית ברצף המתגלגל של
האיש הגדול הזה. ניסיתי להתחיל לחשוב, ניסיתי לחזור לשמוע את
עצמי, ללא הצלחה. הוא פנה אל צלחת הקוסקוס העמוסה שנחה על
השולחן והתאדתה לה בשקט מרוקאי רחוק. הוא מילא כף גדולה
והביא אל פיו, לא לפני שחזר: "וואללה עשית לי את החיים, יש לפני
ויש אחרי השנה הזאת שנתת לי..." מילא את פיו בקוסקוס ועסק
בלעיסה ובליעה וחוזר חלילה.
"אז מה, עושים לך את המוות, אה?" דיבר עוד לפני שחיסל את
מנת הקוסקוס הגדושה שבפיו. "תאמין לי, אנשים היום חיות, אין מה
לדבר, חיות! ככה עושים לבן אדם שתרם ועשה וטרח והצליח? אתה
מה־זה הצלחת, בגדול!"