לאורך 41 שנותיה כתבה מיה גורן ז"ל יצירות רבות. יצירתה נקטעה כשנרצחה על ידי בן זוגה ביוני 2017, בהיותה בהיריון. חלק מסיפוריה כבר הספיקו לראות אור בכתבי עת ספרותיים. ספר זה מציג מבחר מיצירתה, ומשמיע את קולה המיוחד שלא ידום.
*
איכשהו היה אצלנו בבית אקדח.
אני דווקא לא רציתי,
אבל דיוויד אמר שצריך.
בין הרצון והתשוקה החופשיים לבין מה שצריך או נכפה, בין חום ורוך לבין קור וניכור, נעים סיפוריה ושיריה של מיה גורן. באסופה זו עשרה סיפורים: על זוגיות שהאהבה בה היא אפשרות — אך לא האפשרות היחידה; על ילדים שצריך להציל — ולהיזהר מפניהם; על מסעות שבהם הלב נפתח — אולי רחב מדי.
מן הקשישה שנכפית לקנות לנכדתה בובה זוועתית, דרך הבחורה שמשימה עצמה ישנה באוטובוס בהודו, ועד לאם הצעירה שרוצה לקוות שבנה הניצב על אדן החלון יודע לעוף — בסיפורים כולם ישנה כנות גמורה, הבנה וחמלה כלפי העמדת הפנים שלנו, הבחירות השגויות שלנו, התקוות הילדותיות שבכל זאת יש להיתלות בהן.
****
רציתי לראות חיוך על פנייך
"אתה לא תאמין, יש ירח בחוץ," היא אמרה והצביעה לכיוון השמיים, על אף שכבר מזמן הלילה נגמר. "בוא תראה," היא אחזה לי ביד ומשכה, אל מחוץ למועדון שהיה חשוך לגמרי והומה אנשים (ועננים של עשן) שנראו בעינינו רבים יותר משהיו באמת. יצאנו החוצה מובסים. המומים מהמחנק, מהקולות, אל רחוב יפואי, יום שבת וכבר כמעט בוקר. נשמנו בהקלה את האוויר והתחלנו ללכת, הירח עוד עמד, צנוע, דק, בין שני בנייני אבן ישנים בטיילת של יפו. טיפה קטנה מלוחה של זיעה זרמה מהחזה שלו, קצת מתחת לצוואר, והתגלגלה מהחולצה אל תוך המכנסיים הקצרים האדומים דהויים, עד שנפלה בעדינות, לא מורגשת כמעט, על המדרכה הלוהטת ברחוב בן יהודה, יום שבת בצהריים, בכניסה לבית קפה, שתור ארוך של אנשים, רובם צעירים, רובם יפים, השתרך בפתחו. יום של קיץ. על אף שעוד לא אפריל אפילו ובתחזית אמרו שמחר אולי ירד קצת גשם ורק פורים עכשיו... קיץ. שרב. הוא בקושי יכול לנשום, עומד איתה, מרגיש קלסטרופובי בתוך תור של אנשים, שלבושים יפה, שמדברים בקול רם, שהדברים שהם אומרים נשמעים לו כמו שטויות ברגע זה. "אני צריך להיפרד ממך." הוא יאמר לה אחר כך, "למה?!" שואלות עיניה, עיניה פעורות, שפתיה, שפתיה שלו, מתכווצות בכאב. "בגלל שהלכת איתי. בשבת לפנות בוקר לתל אביב מיפו, בגלל שראית. את השמש מתחילה לזרוח על ים כחול יוצא מחוף מלוכלך, את הילדים, עוד לא בני שש עשרה, רובם רוסים, מקשקשים האחד עם השני בקולי קולות, שיכורים עד מוות, מדוכאים עד עפר. את הבנות, ילדות קטנות ממש, מחופשות למשהו... לא ברור... משהו סקסי, מצחקקות עם שני הבחורים האלה. את הפליטים, מסתובבים במבוכה, בחוסר מעש, בגדיהם ארוכים או רחבים מדי, בגדים של מישהו אחר. בגלל שראית איתי. את נהגי המוניות, עייפים, כועסים, בגלל שאת הרחת איתי. את הריח של הזבל, עם רוח שרבית של לפנות בוקר חם שהולם בהפתעה — באלימות את הלילה. בגלל שהיית איתי. במועדון בלילה. שלוש מאות, ארבע מאות, אולי חמש מאות אנשים, רובם מחופשים. הבנות חשופות, הגברים מלאי ביטחון עצמי או שאולי זה רק הקוק, אבל אנחנו שם היינו עם הסם הלא נכון, הלא נכון." לפני אור ראשון, בדרך חזרה הביתה, עוד עצרו באבולעפיה, קנו את הדבר הראשון שראו מנער מצחקק, שמח, הכניסו קצת בצק לגרון ולעסו לאט כדי להתקרקע. ניסו ללכת ברחוב כמו שני אנשים נורמלים, יפו, עוד היה קצת חושך, המדרכה רכה בכפות הרגליים. שלא יראו עליהם שלא ידעו — שני אנשים חסרי כל הגנות הולכים עכשיו ביחד לתל אביב מיפו. כל מה שתאמר להם כל מה שתעשה, בלי שום הגנות, כמו ילדים. כל הדרך היא לא הפסיקה לדבר. שערה הארוך, חום וחלק, גלש מעורפה על הגב שלה והתנועע (הוא הלך קצת אחריה) למעלה למטה, מצד לצד. נשכב במיטה, היא לצידו. עצב קיומי טהור, עצב כמו שאפשר להרגיש רק על טיפות בחדר אחד, האומללות שלו עם האומללות שלה, זה יותר מדי, חשב, ביחד. אני לא יכול לסבול יותר מאומללות אחת. זה מה שהוא יכתוב לה אחר כך, במכתב. יום שבת, שבע בבוקר, הם שוכבים בחדר השינה הקטן. התריסים מוגפים לגמרי אבל קרניים ראשונות של שמש כבר מצליחות לחדור ולצייר חבל באוויר מהחלון אל המיטה שלהם, שסדיניה מיוזעים וסתורים ושהם מסתובבים בהם, כל אחד סביב עצמו, ללא כל סיכוי להירדם. פתיתי האור זזים בין החוצה לפנים שלהם בחדר והאוויר עומד. העצב שלהם עומד, חשוף, בהיר, בין שניהם. אין לו מה לומר. הוא לא רואה טעם לומר משהו אף פעם, לעולם. "זה בגלל שהיית איתי," הוא אחר כך יאמר לה, "בדרך לתל אביב מיפו, בגלל שראית. את ערימת האשפה ליד הגלים של הים, את הנערים של יפו, רגע לפני שהם נהיים גברים לפנות בוקר של יום שבת עייף. את השיכור הזקן, את הפליט הצעיר, נבוך, את שתי הילדות. בגלל שאת שכבת שם, בשקט, איתי, מתחת לשמיכה בבוקר אביב שרבי, שכבת איתי בשקט לא אמרת מילה. והמוח שלנו געש המוח עוד התנועע בטריפ חזק הלב היה חלש. בגלל מבט מפוכח, אוי כמה מפוכח, אוי כמה צלול, של עצמי, של הקרובים אליי, של המציאות. בגלל שהיית שם." והצורות הקטנות המעוינות עוד רוקדות במרצפות, הוא, הנפש שלו ברפש, הלב עמוק באדמה והצורות הקטנות העליזות עוד רוקדות. "תסתכל על השמיים," יום למחרת אמרה לו. הירח עומד, צהוב, דומם, רגע שעומד, של חוסר תזוזה של יופי, איך הירח, איך הרגע הזה עומד. היה רגע אחד, במועדון, יכתוב לה, שהוא פתאום הרגיש שהוא חייב למצוא אותה. היו הרבה שפנות שם הוא כל הזמן התבלבל, אבל הרגיש שחוט מושך אותו עכשיו אליה ברגע זה ממש והוא לא יכול להילחם. היו שם מאות של אנשים: ארבע מאות? חמש מאות? הוא ראה כמה אנשים מחופשים לשפנים, גם גברים, הוא לא מצא אותה. וזה הכול בכלל התחיל בשבילה, רצה לשמח אותה, לראות חיוך על פניה, כמו פעם, לפני שנה. כשטסו בחללית לשמיים, כשראו כוכבים בכל מיני צבעים, כשבכו מצחוק, כשנחתו בבום על רצפה קשה של בית, הבית שלהם, שאיבדו בו לגמרי את הזמן עד שנפלו על מרצפות ישנות שהצורות המעוינות, הנוצצות שלהן, עדיין רוקדות. אני אוהב אותך. כך במכתב יאמר לה. אהבתי אותך אז ואוהב אותך עכשיו. בפעם הראשונה שהאורות התנצנצו, שגילינו צבעים חדשים, שנשבענו אמונים, איך אהבתי אותך אז. ואחר כך, עכשיו, כשכל העולם התמלא אפור, כשהסקס נהיה משעמם, כשאני כבר לא יודע מי אני בלי את, אוהב אותך גם עכשיו. יום שלישי בבוקר, בית קפה. הוא מרגיש צורך לקום ולטייל, עכשיו, כשהאוויר עוד קר ויש לו מין התרגשות כזאת לא מובנת בלב כמו לפני החורף למרות שתכף כבר קיץ ועל מה יש לו כל כך לשמוח? הוא לא יודע, מרגיש פתאום מאושר. בחוץ קולות של מכוניות, קולות של משאיות חונות, עלים יבשים עפים עם הרוח, הוא מדמיין את עצמו פוסע, לאט, בביטחון, אל אור בלתי נראה, מבטיח, במדבר. חול רך עוטף אותו, מלטף לו את הרגליים, הוא עוצר, הוא מתיישב, רוח קרה שורקת, הוא חופן בידיים ערימות של חול שלאט לאט נהיה חמים עם קרניים חזקות של שמש, הוא נאנח, הוא נשכב, הוא נכנע.