ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 התרסה עתירת יופי, שנינה ורגישות נגד עולם המתפרק מיופיו ומערכיו
בכל סרלואי על נפש אחת אחריך, ספרו  של דורי מנור
 

 יאיר אסולין מנסה לפצח את סוד הישראליות

"כי זה כל הספר הזה - פה ושם בארץ ישראל גרסת 2020. זהו מסע אל תוך הפצעים השותתים של ישראל, וכאלה אינם חסרים".
"זהו אכן סיפורה המדויק של ההישרדות הישראלית 2020, ואסולין הוא מטובי מספריה".
אברהם בורג על במקום  יאוש | יאיר אסולין
 
 
תום שפירא, הארץ, על הקסטה השחורה
 
אסירים, שיכורים ונערות הפקר בספר הזמר החדש 
ספרם החדש של תמר ז"ל ועמוס רודנר הוא המשכו הישיר של הספר "זמר'ל", ובו שירי יהדות מ'תחתית החבית'
יעקב בר-און עם צאת הספר
 ממזמר'ל 
 
 
 אולי עוד תצמח מהקורונה תנועת חסידות חדשה
בין לימוד תורה בתנועת המקויה היפנית לעיסוק בשבת דרך זן־בודהיזם, המשורר הרב אלחנן ניר מחפש עניין באזורים "הרחוקים, ללא נקודות ההשקה"
 • לרגל צאת ספר שיריו גוף שנתת בי , הוא מספר על הקיום החדש שהולידה המגיפה ועל חילופי הדורות בציונות הדתית 
 
קווים לדמותו של המוח הישראלי
גמיש אך מבורדק, חכם אך רגשי - ואיינשטיין דווקא היה גאה בו. פרופ' גד יאיר מפענח בספרו החדש את המוח והחשיבה הישראליים, ומסביר למה מדעניות ישראליות נחשבות בעולם ל"סופר וומן" ולמה האקדמיה שלנו היא בסך הכול "פייק אקדמיה"
רן בן-נון עם צאת הספר המוח הסורר- הזמנה לפגישה עם המדע הישראלי' של גד יאיר.  
 
 רציתי להשמיע את קולם של הסובלים מאלימות
בלצאנו על הסיפור שמאחורי ספרו ועל איטליה בימי הקורונה. ראיון עם
 מארקו בלצאנו שספרו לא אזוז מכאן ראה אור לפני מספר שבועות
 
 
 
יצירת מופת מכשפת, שמהדהדת את סבלן של נשים העוברות התעללות באשר הן
תמר רותם על  קוֹרִיגדוֹרָה מאת גֵייל ג'ונס 
 
שירה צלולה ומדוייקת כל כך
שירה המבוססת על איפוק, אנדרסטייטמנט, איזונים פנימיים עדינים, מידה נכונה וצניעות.
 
אלי הירש על
שאשה אינה אלוהים, ספר השירים של רוחמה וייס
 
מתי יונח לך ארצי, ארצי העשנה — שנתיים אחרי מות חיים גורי, ספר חדש
שנתיים אחרי מותו של חיים גורי השלימו אשתו ושלוש בנותיו את הוצאת ספר שיריו האחרון, אל המקום האחר, והן מספרות על לבטי העריכה ועל החיים עם האדם המורכב שידע בעל פה אינספור שירים ושכתב על עצמו: "אני מלחמת אזרחים"

כתבה של גילי איזיקוביץ
 

 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
אני כוכב נולד | נגה אלבלך
Share



מתוך הספר
הדחיפה
מאת נגה אלבלך

טעימה מתוך הנובלה:

אני כוכב נולד

הזכייה
אחרי שזכיתי, הטלפון לא הפסיק לצלצל. הסוכנים, העיתונאים,
התחקירנים, המפיקים. בסוף כיביתי את המכשיר. באו לדפוק
בדלת. עד הבית הם רודפים אחריי. נעלתי את הדלת. לא פתחתי.
שמתי ברברה סטרייסנד בפול ווליום והתעלמתי. אחר כך כתבו על
זה באינטרנט, שאני שומעת Memories בקולי קולות. כיביתי גם
את המחשב.
למה לי לקרוא על עצמי באינטרנט? יש לי פה את עצמי, בלי שום
תיווך עיתונאי, חשבתי.
עברו כמה ימים ובוקר אחד נשמעה נקישה בחלון.
הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי את אחי מחייך אליי מעבר לזגוגית.
“אתה לא נורמלי," אמרתי לו בתנועות שפתיים ופתחתי את
החלון.
הוא קפץ פנימה לדירה.
“רציתי לראות אותך לפני שאני טס לניו זילנד," אמר. “את לא
עונה לטלפון, ל־ SMS ־ים, לא עונה לאי־מיילים, כלום."
“מתי אתה טס?"
“מחר. חוץ ממך אין לי מה לחפש פה. תבואי לבקר אותי?"
“ברור."
“מה את מתכוונת לעשות עכשיו?"
“שום דבר. לחזור למשרד. רגיל."
“את חושבת שייתנו לך?"
“אני צריכה לבקש רשות?"
הוא שתק.
“שיחקת אותה, אחותי. פשוט שיחקת אותה," הוא הניח את כף
ידו על זרועי. “לקחת את זה בהליכה."
“כן," חייכתי והבטתי מעבר לכתפו. הוא סובב את ראשו לאחור,
אבל לא היה שם כלום.
“וזה שאת נעלמת עכשיו..." המשיך, “שיחקת אותה פעמיים."
“אני לא נעלמת. למה, אתה לא רואה אותי?"
“אל תיתממי. את מעלימה את עצמך, את משתמטת מהכוכבוּת."
“לא בא לי להיות כוכבת בחיים של אחרים."
הפעם התבוננתי ישר בעיניו. אחר כך סקרתי את כולו.
הוא עמד מולי חשוף, מבטו מושפל אל הרצפה.
“רזיתָ," אמרתי.
“אני אשמין בחזרה בניו זילנד," הרגיע אותי.
“ברור."
הוא צחק.
הוא צריך ללכת.
“טוב, תכתבי לי כשתגמרי עם כל הבלגן. בסדר?"
ניגשתי לפתוח את הדלת, אבל אחי פנה לצאת מהחלון.
“תיזהר," קראתי כשנאחז בצינור הניקוז והתכונן לקפיצה מגובה
הקומה הראשונה.


מכיוון שהחלטתי לא לצאת מהבית למשך פרק זמן בלתי ידוע
מראש, ומכיוון שנטרלתי את מכשיר הטלוויזיה, את מכשיר
הטלפון, את המחשב ואת הדלת )שנפתחה בימים אלה רק לשליח
מהסופרמרקט(, העברתי את רוב זמני בקריאת ספרים.
קראתי:
“ביום שישי בערב הוזמנתי למסיבה אצל חבר לעבודה. היו שם
בערך שלושים איש, כולם, בלי יוצא מהכלל, מנהלים בדרג
הביניים של המשרד, בני עשרים וחמש עד ארבעים. בשלב
מסוים מטומטמת אחת התחילה להתפשט. היא הורידה את
הטי־שרט שלה, אחר כך את החזייה, אחר כך את החצאית, כל
זה בתנועות מדהימות. היא נשארה בתחתונים זעירים עוד כמה
שניות, ואז, כשכבר לא ידעה מה לעשות עם עצמה, התחילה
להתלבש".
בדמיוני ראיתי את מעשיה של האישה במסיבה כמו בסרט
שמריצים קדימה, ואז אחורה — האישה מתפשטת בתנועות ארוכות,
ומתלבשת לאחור בתנועות מצחיקות וקטועות. אחר כך ראיתי
בדמיוני את מעשיה של האישה בפורמט של גיליון ווֹרד — קודם
השורה נכתבת בכיוון אחד ואז נמחקת בכיוון ההפוך.
הפִּסקה הזאת בספר הלהיבה אותי, נמשכתי לאומץ של אותה
אישה לברוא דבר מה ומיד לבטל אותו. גם אני אבטל, גם אני אמחק
את מעשיי. פרצופי — שבמשך שבועות היה מוקרן כמעט בכל בית
במדינה — יחזור למצבו השקוף. מול מצלמות הטלוויזיה אפשר
להגיד שגם אני התפשטתי. עכשיו אתלבש. ואולי להפך.
שמחה מילאה אותי בלי שאבין מדוע.
אחר כך חשתי ריקנות גדולה.
גם הבית היה ריק. גם השעות. הפִּסקה הזאת שקראתי, עם כל
המחשבות שנגזרו ממנה, מילאה חמש דקות מזמני לכל היותר.
אפילו פחות. חמש שניות. מחשבות רצות מהר. איך אמלא את כל
הדקות הנוספות שבהן ביקשתי לגזור על עצמי ניתוק מהחוץ?
נרדמתי. היתה שעת ערב. מאוחר יותר קמתי, הכנתי לעצמי ארוחה
ואחריה המשכתי לקרוא עד שעלה אור הבוקר. אחר כך נרדמתי
שוב. הייתי מותשת מכל חודשי התחרות וממופע הגמר הגדול,
מהעמידה חסרת ההגנה בקדמת הבמה, מהחשיפה. כשניגשתי
לאודישנים, לבדי ובלי שום מלווה, לא דמיינתי לעצמי שאזכה.
אהבתי מאוד את המוקיון, סיכמתי לעצמי. הוא שכב אצלי כמה
שנים, אף פעם לא החזרתי אותו לספריית בית הספר. את אנה
קרנינה לא הצלחתי לגמור. בתקופת ההסתגרות קראתי שבעה
ספרים (לא כולל קרנינה). מעבר לזה לא יכולתי להכיל עוד. יום
אחד סובבתי את המפתח בדלת דירתי ויצאתי אל הרחוב.


שעות הצפייה האינסופיות שבהן צפיתי בברברה סטרייסנד
והקשבתי לשירתה הביאו לכך שמשהו מסטרייסנד דבק בי. עד
לאודישנים לא ידעתי אפילו שיש לי “קול גדול בתוך התנהגות
חתולית". זו היתה הגדרה של אחד השופטים. החלטתי ללכת על
זה, כלומר לחזק את האיכויות החתוליות שירשתי מברברה, וליצור
לעצמי דמות בימתית: מפונקת, נהנית מתשומת לב. אני חושבת
שבשלב ההוא באמת נהניתי מתשומת הלב. לא ידעתי שאנצח, רק
רציתי לבדוק. רציתי להראות משהו שקיים בי ולראות איך הוא
מתקבל. הייתי תיאטרלית מאוד בהופעה על הבמה, בראיונות
דיברתי באופן מדוד ומרוחק. למה אנשים נמשכו לזה?
בחוץ היה שומם. שעת לילה מאוחרת והרחובות ריקים. השמים
נראו כמו חופש והמדרכות היו שבילים בטוחים. צעדתי לאורכם
של בנייני השכונה בלי יעד מוגדר, בחרתי בפניות באופן אקראי,
התענגתי על שמות הרחובות כמו על ריחות מוּכּרים, נזכרתי בחנות
החיות הקטנה וניגשתי לראות את האוגרים הישֵנים בכלוב. ריחמתי
עליהם. שמחתי שהם ישנים ולא יודעים שרע. בית הקפה הסמוך
היה סגור כמובן. אמצע הלילה. מכונית חולפת. ניסיתי לצוד את
דמותו של הנוהג בה. זה גבר, הוא העיף בי מבט תוך כדי נסיעה
ונעלם. מלבדו איש לא רואה אותי בשעה זו. התיישבתי על שפת
המדרכה, סוליות נעליי על כביש האספלט. אם מניחים יד, אפשר
עוד לחוש בחום שנאגר במרצפות המדרכה במשך היום תחת השמש
הלוהטת. או שזה רק נדמה לי.

 

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור