השנים שחלפו מאז הקמתה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית ובעלת שיטה משפטית ייחודית בשנת 1948, ועד ל'המהפך הפוליטי' - שהתרחש בשנת 1977 - וראשית תקופת כהונתם של השופטים מאיר שמגר ואהרן ברק כנשיאי בית המשפט העליון, הן שנים מרתקות מן ההיבט המשפטי ומעניינות במיוחד מבחינת הקשר ויחסי הגומלין שבין ההיסטוריה המשפטית להיסטוריה הפוליטית, החברתית, הכלכלית והתרבותית בארץ.
בלב הספר המשפט הישראלי - השנים המעצבות 1977-1948 ניצבת השאלה כיצד השתלב תחום המשפט במתחי היסוד שהלכו והתגבשו בזירותיה המגוונות של החברה הישראלית. פרקיו השונים מוקדשים לבחינת מתחים אלה ולניתוח ההשפעות החיצוניות והדינמיקות הפנימיות שליוו אותם. כך הוא מבקש לבחון כיצד התייחס המשפט למתח שבין דתיים לחילוניים, ולסוגיית מקומו של המשפט העברי בזמן המודרני; כיצד הגיב למתח שבין יהודים לערבים - למשל בשאלת זכותה של מפלגה ערבית המתנגדת למדינה היהודית להתקיים ולהתמודד בבחירות; כיצד התייחס למתח שבין התרבות המשפטית של יוצאי גרמניה לבין זו של מי שהתחנכו בארץ ישראל או בבריטניה; לשאלה האם יש לאסור 'חייבים' שאינם יכולים לפרוע את חובם, בהקשר לסוגיית המתח הרעיוני שבין תפיסת העולם הסוציאליסטית לזו הקפיטליסטית - שהתמודדו על ההגמוניה בחברה הישראלית.
בהתייחסו לקונפליקט העדתי שבין יוצאי ארצות אשכנז לארצות המזרח בוחר המחבר לסקור את סוגיית מינויו של השופט הראשון ממוצא ספרדי לבית המשפט העליון, אליהו מני, ואת יחסם של עמיתיו השופטים למינוי זה, ובבואו לבחון את המתח האינהרנטי המתקיים בין המשפט לפוליטיקה הוא תוהה האם יתעצם התהליך של מִשפוּט קבלת החלטות, שבא לידי ביטוי בין היתר באמצעות ביקורת שיפוטית נרחבת על הממשלה ושימוש הולך וגובר בוועדות חקירה ממלכתיות.
הספר נכתב מתוך תפיסה לפיה המשפט מעוצב במידה רבה על ידי תהליכים ומתחים חוץ-משפטיים, וזאת במקביל להתגבשותו במסגרות של שיח משפטי ודיון במוסדות משפטיים, והוא מהווה חיבור מחקרי מקיף ראשון מסוגו על ההיסטוריה המשפטית הישראלית בתקופה זו.
פרופ' רון חריס הוא דיקאן הפקולטה למשפטים על שם בוכמן באוניברסיטת תל אביב, בעל תארים במשפטים והיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב ודוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. פרופ' חריס הוא מחשובי החוקרים בעולם של ההיסטוריה המשפטית-כלכלית האנגלית וההשוואתית עם ארצות אחרות, ואחד ממקימי ומפתחי תחום ההיסטוריה המשפטית בישראל.