השם

עמליה  (מָלָה, אֶמילי, אֵיימי), צלמת לשעבר החיה בשנתיים האחרונות בקרב החוזרים-בתשובה בירושלים, ומתפרנסת ממלאכת אריגת טליתות – מסיימת במשך 50 הימים של ספירת העומר, בין פסח לשבועות, אריגה של פרוכת עם צירופים קבליים. בלילות היא כותבת וידוי-דברים "לַשֵׁם", שהוא הנמען האחרון שנותר לה, לאחר שנשמטו כל אחיזותיה בעולם, ולאחר שהתירה את אירוסיה עם ישעיהו, החוזר-בתשובה ששידכו לה. כשתשלים וידוי-תיקון זה – שהוא הטקסט של הספר – היא מתכוונת להתאחד עם נמענה "השם", בקורבן של התאבדות אירוטית גואלת, כמין שעיר-לעזאזל.

לפני שנתיים היה דומה שמצאה מנוחה לנפשה בפנימייה-מדרשה של חוזרות-בתשובה, שאליה ברחה מעצמה ומעברה. השָׁב אמור, לפי 'הילכות תשובה', למחוק את עברו, לִגלות ממקום מגוריו, לשנות שֵׁם, "כלומר: אני אחֵר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". 

אולם את עמליה רודפים כל שמותיה וזהויותיה מעברה, ואף ההיסטוריה השתוקה של הוריה, פליטי השואה, ובמיוחד של אביה, שאשתו הראשונה מָלָה – שאת שמה היא נושאת ובצילה היא חיה – התאבדה במחנה-ריכוז. המארג השברירי של חיי התשובה שלה מתחיל להיקרע ודוחף אותה לתבוע מן האל תשובה לשאלה נוקבת.

בהיטלטלות הזאת, בין הסערה הנפשית והשיח התיאולוגי, מטפלת מיכל גוברין טיפול מבריק, שמעניק לספר, בנוסף לססגוניותו החושנית, גם קסם שבחשיפת ריבוי הקולות הטמונים במיתוס הדתי.

'השם' ראה אור ב-1995 וחולל דיון ער סביב השימוש פורץ-הדרך שלו במקורות היהודיים. הוא זכה ב"פרס קוּגל", וב"פרס קוֹרֶט לספר היהודי" בארצות הברית, וב-2010 בחר "סלון הספרים" בפריז במיכל גוברין לאחת משלושים הסופרים שהותירו חותם על ספרות העולם בשלושים השנים האחרונות.

עם צאתו של 'השם' בתרגום לאנגלית נערך סביבו בניו יורק רב-שיח שפורסם כספר, גוף תפילה בהשתתפות הפילוסוף ז'אק דרידה, המשורר דייוויד שפירו, ומיכל גוברין. הנוסח העברי של גוף תפילה ראה אור בסדרת "קו אדום כהה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

למהדורה החדשה של 'השם' נלווית אחרית דבר מאת יהודה ליבס.