שפע מרעיד נובע בשירת שולמית חוה הלוי. התחושות העזות מוסרות לשיר את חייו וממשיכות להתחולל בקרבו גם כשהוא כתוב לפנינו. זה אחד המקרים היחידים, שבהם אתה קורא לעצמך שיר וללא הרף עדיין שומע את מי שכתבו ממשיך לומר אותו, לחוות אותו, לילל אותו בנהמה עזה. ערפדי השיר הפעם לא רק מוצצים את הדם והולכים לדרכם, אלא נותרים לעשות חשבון נפש כואב מוכתם והגותי בתוככי הכותבת, עד שהיא מצרפת אותם לתפילה נדירה, משותפת, מוזרה וכובשת: "עכשיו לבי המוכתם. הגיע זמן" (ע' 20).
מירון ח. איזקסון
על ספרה הקודם של שולמית חוה הלוי, אות הבל (כרמל, 2003):
לא זכור לי מתי נפעמתי כל כך מדברי שירה כפי שנפעמתי מאות הבל... העיקר היופי הפיוטי, ההתעוררות של יצר המשל והנמשל והמטפורה הקולעת... ראוי ורצוי לשוב ולקרוא, לשוב ולהתדפק על פשר המעמקים של השירים.
משה שמיר