בדיוק שנה לאחר נעילתה של התערוכה בספטמבר 2022, חלק הארי של גליון 58 של כתב העת תיאוריה וביקורת מוקדש לדוקומנטה חמש־עשרה. בשני העשורים האחרונים פועלת תערוכת הדוקומנטה כמוקד של עיון והתנסות בגיבושה של תמונת עולם עבור המאה העשרים ואחת. דוקומנטה חמש־עשרה הובילה את המהלכים הללו אל הקצה. הניהול האמנותי שלה הופקד בידיו של קולקטיב אמנים מאינדונזיה שהחליט לפרוע את סדרי התערוכה ולהזמין קולקטיבים של אמנות מרחבי העולם, רובם מן הדרום הגלובלי, לשהות משותפת בקאסל ולפעילות יצירתית שרק מעט ממנה הוא תצוגתי, ועוד פחות מכך הוא תצוגה של עבודות אמנות. כך נוצרה תערוכה ללא מרכז: ללא אמנים ידועים, ללא עבודות אמנות גדולות וללא ההון של הגלריות והאספנים, תערוכה שבחלקים גדולים שלה נותרה בלתי מובנת מכיוון שהיא נמנעה מלתווך את פעילות הקולקטיבים לקהל המבקרים האירופי ברובו. האנדרלמוסיה התחלפה במהרה בשערורייה שליוותה את התערוכה והאפילה עליה: הטענה שהתערוכה נגועה באנטישמיות – בהתכוונותה, באופן פעולתה ובכמה עבודות שהוצגו בה ואז הוסרו ממנה. הדבר עורר טלטלה גדולה בשדה האמנות והדיה הגיעו לתקשורת הבינלאומית.
התיק המיוחד העוסק בה מורכב מפרספקטיבות שונות על התערוכה ולעיתים אף מעמדות שונות ביחס אליה. אבל לכולן משותפת ההכרה כי זהו אירוע תרבותי רב חשיבות החורג מעולם האמנות גרידא, והוא גם ובעיקר אירוע של תיאוריה וביקורת, כלומר אירוע שמתמודד עם כמה מהשאלות העכשוויות של התיאוריה הביקורתית. גיליון זה נושא ניסיון לכתוב על האירוע בזמן אמת וכך להשפיע על השתמעותו והתקבלותו. וגם אם אין זו תערוכה שהתקיימה בישראל, וגם אם אמנים או קולקטיבים מישראל לא הוזמנו להשתתף בה, היא רבת חשיבות עבור היצירה האמנותית והקיום החברתי כאן.
הגיליון נפתח בשלושה מאמרים שאינם עוסקים בדוקומנטה אלא משיאים מבט לשאלות מקומיות. שלושת המאמרים הללו נכתבו בעיקרם לפני פרוץ הניסיון להפיכה משטרית, וודאי שלפני המלחמה שפרצה ביום הדפסתו של הגיליון. אולם עכשיו קשה שלא לקרוא אותם גם על רקעה. הדיכוי החברתי שנכנס לנפש פנימה, צורות התעתוע וההשהיה של מערכות השלטון ותוואי האיווי של הפופוליזם החדש – כל אלה מוצאים להם פורקן כעת.