טיסת לילה | אדמת אנוש | טעימה

אַנְטוּאַן דֶה סַנט–אֶקְזוּפֶּרִי

טיסת לילה
אדמת אנוש
תרגם מצרפתית: משה מרון
בעריכת גדעון טיקוצקי ודורית פרידמן

טיסת לילה
(1931)

הגבעות, מתחת למטוס, כבר העמיקו את שובל צִלן בזהב הערב.
המישורים נזדהרו באור שאינו כָּלֶה: בארץ זו אין הם חדלים לזרות את
זהבם, כשם שאינם חדלים, עם תום החורף, לזרות את שלגיהם.
והטייס פַבְּיאַן, שהביא מקצה הדרום לבואנוס איירס את הדואר של
פַּטַגוֹניהָ, זיהה את בוא הערב על פי אותם סימנים שאתה מוצאם במימיו
של נמל: אותו שקט, אותם קמטים קלים שעננים שלווים מציירים
במרומז. הוא נכנס אל תוך אגן עצום ומלא אושר.
הוא היה עשוי גם לחשוב, בשקט ההוא, כי יצא לו לשוח, כרועה צאן
כמעט. הרועים בפטגוניה נעים לאִטם מעדר לעדר: הוא נע לו מעיר
לעיר, רועה את הערים הקטנות. מדי שעתיים היה פוגש עדרים שבאו
לרוות את צימאונם על שפת נהר, או ללחך מעשב השדה.
יש אשר, כעבור מאה קילומטר של ערבות שוממות יותר מן הים, היה
פוגש חווה נידחת, שנראתה כסוחפת לאחור, בנחשול של כרי מרעה,
את מטען חיי האנוש שבה; או–אז היה מברך את הספינה ההיא לשלום.
“כבר רואים את סַן חוּליאָן; ננחת תוך עשר דקות.“
אלחוטן המטוס שידר את הידיעה לכל תחנות הקו.
לאורך אלפיים וחמש–מאות קילומטר, ממֵצַר מַגֶלָאן עד בואנוס
איירס, השתרעו תחנות ביניים כאלה בזו אחר זו, אולם התחנה הזאת
נפקחה אל גבולות הלילה, כשם שבאפריקה נפקח אל המסתורין אחרון
המקומות המיושבים.
האלחוטן העביר פתק לטייס:
“יש כל כך הרבה סערות, שהרעשים הסטטיים ממלאים לי את
האוזניות. אתה תלון בסן חוליאן?“....

להמשך שני הסיפורים >>>





מארכיון ההוצאה: המהדורה הראשונה של טיסת לילה

אדמת אנוש
(1939)

האדמה, יש בה כדי ללמדנו על עצמנו יותר מכל הספרים. משום שהיא
עומדת אֵיתן כנגדנו. האדם מגלה את עצמו שעה שהוא מתמודד מול
המכשול. ואולם לשם כך נחוץ לו כלי עבודה. נחוצות לו מַקצוּעה או
מחרשה. האיכר, כשהוא חורש, קורע אט–אט סודות אחדים מן הטבע,
והאמת שהוא מחלץ הִנה חובקת עולם. כך גם המטוס, כלי עבודתם של
קווי האוויר, מערב את האדם בכל הבעיות הנושנות.
תמיד ניצבת לנגד עיניַ תמונת ליל הטיסה הראשונה שלי בארגנטינה,
לילה אפל שזרחו בו לבדם, כמו כוכבים, האורות המעטים הפזורים
במישור.
כל אחד מהם סימן, באוקיינוס המחשכים הזה, נס של תודעה. הנה
בבית זה קראו, הרהרו, המתיקו סוד. באחר, ביקשו אולי לחקור את
החלל, שקעו בחישובי הערפִלית של אנדרומדה. כאן אהבו. מפעם
לפעם הבהיקו בשדה אותם אורות אשר תבעו את מקורות מחייתם. עד
לצנועים שבהם, זה של המשורר, של המורה, של הנגר. אך בין הכוכבים
החיים הללו, כמה חלונות סגורים, כמה כוכבים כבויים, כמה אנשים
רדומים...
והרי יש להשתדל להצטרף, יש לנסות ולתַקשר עם אחדים מן האורות
האלה הבוערים במרחק זה מזה בשדה.

להמשך שני הסיפורים >>>