במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה נוצר במזרח אירופה בעברית ארון ספרים יהודי חדש שכלל גם ספרות עיון. זו פתחה בפני הקורא העברי צוהר לעולמות ידע חדשים, ובתוכם גם ידע היסטורי על תולדות העולם והעמים. הספרות זאת הייתה פרק בתהליכי ההשכלה, האקולטורציה, והמודרניזציה של חלק מן הציבור היהודי באימפריה הצארית, וגם פרק בתחיית השפה העברית.
מחברי הספרים היו היסטוריונים חובבים, וכתיבתם נסמכה, על ספרות היסטורית ברוסית ובגרמנית. הם ראו בכתיבה על תולדות העולם והעמים בכלל, ועל ההיסטוריה של רוסיה בפרט, לא רק תרומה להשכלת הקורא היהודי, אלא גם תרומה להבנה חדשה של התהליכים ההיסטוריים ולעיצוב של תודעה היסטורית חדשה. על פי תפיסתם, כדי להשתלב בחברה הרוסית יש להכיר את תולדות רוסיה; וכדי להיות חלק מן העולם החדש, המודרני, והגלובאלי, שהקיסרות הרוסית הופכת, לדעתם, לחלק בלתי נפרד ממנו, יש להכירו ולהבינו.
רוב החיבורים ההיסטוריים הנסקרים בספר הם חיבורים נשכחים, ואולם הם מהווים פרק חשוב בתולדות ההיסטוריוגרפיה היהודית בעת החדשה. הם נדרשו להגדיר את מקומה של ההיסטוריה של היהודים בהיסטוריה הכללית, וכן לדון בתפקידו של היחיד בעיצובה של ההיסטוריה, ובעיקר, לתאר את תולדות החברה האנושית כפועל יוצא ממעשיו של האדם בנסיבות היסטוריות שונות ומשתנות.