אומללות שאינה מבקשת דבר
פטר הנדקה
מגרמנית: אילנה המרמן
במדור "פכים קטנים" של העיתון "פֹולקסצַייטונג" היוצא לאור בקֶרֶנטן
הופיעה בגיליון יום ראשון ידיעה בזו הלשון:
"בליל שבת איבדה את עצמה לדעת עקרת בית בת חמישים
ואחת, תושבת א' (מועצה אזורית ג'), בנטילת מנה מופרזת
של גלולות שינה."
בינתיים כבר עברו כמעט שבעה שבועות מאז מותה של
אִמי ואני רוצה לגשת לעבודה לפני שהצורך לכתוב עליה,
שהיה חזק כל־כך בשעת הלוויה, ישוב ויתחלף באֵלם
האטּום שבו הגבתי על הידיעה בדבר ההתאבדות. כן, לגשת
לעבודה: כי למרות שהצורך לכתוב משהו על אִ מי עדיין
מתעורר פתאום מעצמו לפעמים, בכל זאת הוא כל־כך לא
מוגדר, שתידרש עבודה מאומצת בשביל שלא אקיש סתם
במכונת הכתיבה שוב ושוב על אותה אות עצמה לפי מצב
רוחי באותו רגע. ריפוי־בתנועה כזה לבדו לא יועיל לי,
הוא רק יעשה אותי יותר פאסיבי ולא־אכפתי. באותה מידה
הייתי יכול לנסוע לאיזה מקום - בדרכים, בנסיעות גם לא
אתעצבן כל־כך על הישנּוניּות וההתבטלות הריקנית הזאת.
זה שבועות אחדים שאני מתרגז מהר יותר מהרגיל,
וכשקַר ושָקֵט ושורר אי־סדר מוטב לא לדבר אִתי בכלל,
אני מתכופף להרים מהרצפה כל דבלול של מוך, כל פירור
לחם. לפעמים אני מתפלא איך חפצים שאני מחזיק לא
נשמטו מידי מזמן, עד כדי כך חושיי מתקהים פתאום כשאני
חושב על ההתאבדות הזאת. ובכל זאת אני משתוקק לרגעים
כאלה, כי האטימות נעלמת אז והראש מצטלל לגמרי. אני
מזדעזע ושוב מרגיש טוב: סוף־סוף לא משעמם עוד, הגוף
חסר כוח התנגדות, אין מרחקים מעייפים, הזמן עובר בלי
כאבים.
הגרוע מכול באותו רגע הוא שמישהו מביע השתתפות
בצער, במבט, או במילה חלילה. אתה מסתכל הצִ דה או
סותם לבנאדם את הפה. כי יש צורך להרגיש שאת מה
שעובר עליך עכשיו אי־אפשר להבין ואי־אפשר לשתף בו
אף אחד: רק ככה יש לזעזוע טעם וממשות בעיניך. אם
מדברים אִ תך על זה, מייד השעמום חוזר ובבת־אחת הכול
שב להיות סתמי. ובכל זאת, בלי שום סיבה, אני מספר
לפעמים לאנשים על התאבדותה של אִ מי וכועס כשהם
מעיזים להעיר על זה משהו. כי יותר מכול הייתי רוצה
שיסיחו מייד את דעתי ויקניטו אותי באופן כלשהו.
למשל, כשג'יימס בונד נשאל בסרט האחרון שלו אם
אויבו, שרגע קודם לכן הוא השליך אותו מעל מעקה
המדרגות, מ ת, והוא עונה: "נקווה שכן!" לא יכולתי
להתאפק וצחקתי בהקלה. לא אכפת לי שמתבדחים על
מיתה ומוות, נעים לי אפילו.
רגעי הזעזוע גם תמיד קצרים מאוד. בעצם, לא זעזוע
אלא תחושות של אי־ממשות, ומהר מאוד הכול שב ונסגר,
ואם אני נמצא אז בחברת מישהו, אני משתדל מייד, בערנות
כפולה ומכופלת, להשביע את רצונו, כאילו התנהגתי אִתו
בחוסר נימוס כרגע.
אגב, מזמן שהתחלתי לכתוב נראים לי המצבים האלה,
כנראה דווקא משום שאני משתדל לתאר אותם בדיוק רב
ככל האפשר, מרוחקים ושייכים לעבר. אני מתאר אותם
וכבר אני מתחיל להיזכר בהם כאילו היו פרק חתום מחיי,
והמאמץ להיזכר ולנסח תובעני כל־כך, שהחלומות־בהקיץ
הקצרים של השבועות האחרונים כבר נהיו זרים לי. אכן
היו לי "מצבים" מזמן לזמן: המושגים שלי על היומיום,
שבלאו הכי לא היו אלא חזרות מדוקלמות בפעם המי־
יודע־איזו על מושגים התחלתיים בני שנים ועשרות
שנים, התפרדו פתאום זה מזה ובבת־אחת גדלה הריקנות
שבתודעה עד כדי כאב.
עכשיו זה חלף, עכשיו כבר אין לי המצבים האלה. כשאני
כותב, אני כותב בהכרח על העבר, על משהו שהתגברתי
עליו, לפחות למשך זמן הכתיבה. כמו תמיד, אני עוסק כאן
בספרות כשאני עצמי אובייקט של מכונת היזכרות וניסוח
ונמצא מחוץ לה. ואני כותב את סיפורה של אִ מי, ראשית,
מפני שאני חושב שידוע לי עליה ועל מה שהביא למותה
יותר מאשר לאיזה מראיין זר, שלא היה מתקשה מן הסתם 10
לפתור את מקרה ההתאבדות המעניין הזה בעזרת טבלה
של פשרי חלומות, דתית, פסיכולוגית או סוציולוגית; שנית,
לתועלתי שלי עצמי, כי כשיש לי מה לעשות אני מתעורר
לחיים; ולבסוף, מפני שאני רוצה להפוך את ההתאבדות
הזאת, בדיוק כמו איזה מראיין שעומד מהצד אם כי בדרך
אחרת, לסיפור של מקרה.
כל הנימוקים האלה שרירותיים לגמרי כמובן ואפשר
להחליפם באחרים, שרירותיים אף הם. ובכן, היו רגעים
קצרים של אלם עמוק ביותר והיה הצורך לנסח אותם -
אותם מניעים שבגללם כותבים מאז ומעולם.
כשבאתי ללוויה עוד מצאתי בארנק הכסף של אִ מי קבלה
על מסירת מכתב רשום ומספרה 432 .ביום שישי בערב,
לפני שהלכה הביתה ובלעה את הגלולות, עוד שלחה אליי
לפרנקפורט מכתב רשום עם העתק של צוואה )אבל למה
גם דואר מהיר?(. ביום שני באתי למשרד הדואר ההוא כדי
לטלפן. זה היה יומיים וחצי אחרי מותה וראיתי שלפני
הפקיד מונח הגליל הצהוב של תוויות המכתבים הרשומים:
בינתיים נשלחו עוד תשעה מכתבים רשומים. המספר הבא
היה כעת 442, והתמונה הזאת דמתה כל־כך למספר שהיה
בראשי, עד שבמבט ראשון התבלבלתי ולרגע נראה הכול
בעיניי כאילו לא היה. הלהיטות לספר זאת למישהו ממש
עשתה לי מצב רוח טוב. היה יום בהיר כל־כך, שלג, אכלנו
מרק בקר עם כופתאות כבד; "הכול התחיל בכך ש...":
אם תפתח ככה את סיפורך, הכול יישמע בדוי, לא תסחט 11
מהקורא או השומע רגש השתתפות אישי אלא פשוט תַ רצה
לפניו סיפור שכולו מצוץ מן האצבע.
ובכן, הכול התחיל בכך שאִמי נולדה לפני יותר מחמישים
שנה באותו מקום שבו גם מתה אחר־כך. כל השטח שניתן
לניצול בסביבה היה שייך אז לכנסייה או לבעלי קרקעות
מן האצולה; חלק הוחכר לתושבים, רובם בעלי מלאכה
ואיכרים זעירים. הדלות ששררה בכול הייתה גדולה כל־
כך, שמעטים מאוד היו בעלי מקרקעין. למעשה, עדיין
התקיימו התנאים שהיו לפני 1848, רק הצמיתות הרשמית בוטלה.
סבי - הוא עדיין חי והוא בן שמונים ושש כיום
- היה נגר, ובעזרת אשתו גם עיבד כמה חלקות שדה
ומרעה קטנות והיה משלם בעבורן דמי חכירה שנתיים.
מוצאו מסלובניה והוא נולד לזוג לא נשוי, כמו רוב ילדי
האיכרים הזעירים באותם ימים, שגם אחרי שבגרו, לא היו
להם אמצעים להינשא וגם לא מקום לקיים בו חיי נישואים.
אִמו, לפחות, הייתה בת של איכר אמיד ואביו גר שם בתור
משרת רק מפני שנחשב בעיני האיכר ל"מוליד". כך ירשה
אִ מו די כסף לקנות משק קטן.
אחרי דורות של משרתים חסרי־כול שבתעודות הטבילה
שלהם חסרו פרטים, שנולדו בחדרונים זרים ולא היה להם
דבר להוריש שכן רכושם היחיד, חליפת החג, הורד עמם
על גופם לקבר - אחרי דורות רבים היה אפוא סבי הראשון
שגדל בסביבה שיכול להרגיש בה באמת בבית, בלי לשלם
מכסת עבודה יומית רק בשביל שייתנו לו להישאר.
להגנת עיקרי היסוד של הכלכלה בעולם המערבי נכתב
לא מזמן במדור הכלכלה של אחד העיתונים, שרכוש הוא
"חירות מּוחּפצת". לגבי סבי באותם ימים, בתור בעל־רכוש
ראשון - רכוש במקרקעין, על כל פנים - בשּורה ארוכה
של חסרי רכוש, כלומר גם חסרי כוח, אולי זה עוד היה
נכון באמת: הידיעה שיש לך רכוש משלך הייתה משחררת
כל־כך עד שפתאום, אחרי דורות שלא ידעו רצון מהו, יכול
היה לקום רצון: הרצון להיות חופשי יותר, ולכך הייתה,
בלי ספק בצדק מבחינתו של הסב במצבו, משמעות אחת
ויחידה: הגדלת הרכוש. ואמנם הרכוש ההתחלתי היה דל
כל־כך שרק בשביל לקיימו נחוץ היה להשקיע את כל כוח
העבודה. באופן זה נשארה לשאפתנים שבבעלי הרכוש רק
אפשרות אחת: לחסוך.
ובכן סבי חסך, עד שבאינפלציה של שנות העשרים
הפסיד את חסכונותיו. אחר־כך התחיל שוב לחסוך. לא רק
על־ידי אגירת הכספים העודפים, אלא בעיקר על־ידי דיכוי
צרכיו שלו עצמו ואכיפת הסגפנות האיומה הזאת גם על
ילדיו. אִשתו, בתור אישה, ממילא לא נולדה אפילו לחלום
על משהו אחר.
הוא חסך וחסך עד שיבוא הזמן לדאוג שהילדים יהיו 13
מסודרים, יתחתנו או יתבססו בעבודה. המחשבה להשתמש
בחסכונות עוד קודם לכן בשביל לאפשר להם לקנות
השכלה, מחשבה כזאת, בייחוד במה שנוגע לבִ תו, כלל
לא יכלה, מטבע הדברים, לעלות על דעתו. ואפילו בבנים
עוד היו הסיוטים בני מאות השנים, סיוטים של עניים
מרודים שבכל מקום הם בניכר, היו חרותים עמוק כל־כך,
עד שאחד מהם, אשר התקבל ללימודים בחינם בגימנסיה,
במקרה יותר מאשר לפי תכנית, לא החזיק מעמד בסביבה
הזרה ולאחר ימים מעטים קם והלך בלילה את ארבעים
הקילומטרים מעיר המחוז הביתה, ולפני הבית - יום שבת
היה, היום שבו נוהגים לנקות את הבית והחצר - התחיל
מייד לטאטא את החצר בלי להוציא מילה: שהרי הרעש של
המטאטא בדמדומי השחר היה סימן מספיק. אחר־כך היה
נגר מוצלח מאוד, וגם מרוצה.
הוא ואחיו הבכור נהרגו כעבור זמן קצר במלחמת העולם
השנייה. בינתיים המשיך האב לחסוך והפסיד שוב את
חסכונותיו באבטלה של שנות השלושים. הוא חסך, כלומר
לא שתה ולא עישן, וכמעט לא שיחק. המשחק היחיד
שהרשה לעצמו היה משחק הקלפים של יום ראשון, אבל
גם הכסף שזכה בו במשחק - ומשחקו היה שקול כל־כך
שכמעט תמיד זכה - נועד לחיסכון, לכל היותר השליך
ממנו מטבע לילדיו. אחרי המלחמה שוב התחיל לחסוך,
וגם כיום, כשהוא גמלאי של המדינה, לא חדל.
הבן שנשאר בחיים, נגר אּומן שמעסיק לא פחות מעשרים 14
פועלים, כבר אינו צריך לחסוך: הוא משקיע. כלומר,
"מותר" לו לשתות ולשחק, ואפילו ראוי שיעשה זאת.
בניגוד לאביו, שכל החיים שלו היה מחוסר שפה, שהדיר
את עצמו מכל דבר, הוא לפחות מצא בשתייה ובמשחק
מעין שפה, אם כי אין הוא משתמש בה אלא כדי לייצג,
כחבר המועצה המקומית, מפלגה קטנה ושכּוחה השוגה
בהזיות על עתיד גדול שייבנה מֵעבָר גדול.
להיוולד אישה בנסיבות האלה היה מראש קטלני. אבל
אפשר לומר גם שהיה בזה משהו מרגיע: לא היה פחד מפני
העתיד. מגידות העתידות בחגיגות הכנסייה היו קוראות
את העתיד בכובד ראש רק מכף ידם של הבחורים - אצל
הנשים ממילא לא היה העתיד אלא בדיחה.
שום אפשרויות, הכול קבוע מראש: קצת אהבהבים,
צחקוקים, רגע של אובדן עצות, ואז בפעם הראשונה ביטוי
הפנים הזר, המאופק, שהוא כבר שוב תחילתה של פשיטת
רגל. הילדים הראשונים, עוד יושבת קצת עם כולם אחרי
שסיימתְ להתעסק במטבח, למן ההתחלה לא מקשיבים
ְלך ואת עצמך מקשיבה פחות ופחות, מדברת אל עצמך,
אחר־כך הרגליים מחזיקות בקושי, ורידים נפוחים, רק
עוד מלמולים קצרים מתוך שינה, סרטן הרחם, והמוות
בא ומשלים לבסוף את מה שנגזר מראש. הרי כבר במשחק
ילדּות שהילדֹות באותו אזור הרבו לשחק בו נקראו התחנות
כך: עייפה / תשושה / חולה / גוססת / מתה.
***
אומללות שאינה מבקשת דבר | פטר הנדקה, ספרית פועלים - סיפורת
מגרמנית: אילנה המרמן