פתח דבר
הוא ישב על צלע הגבעה והמתין.
עוד יום, עוד עבודה. מולו נבלעו פסי רכבת חלודים במעמקי פתח המנהרה. באפרוריות הקודרת של היום המעונן האור בקושי חדר מעבר לקשת האבן של הפתח. עיניו לא משו לרגע מהכניסה.
הוא היה דרוך, אבל שחוק לגמרי.
לא היו בו רטט של התרגשות או זיק של עניין.
זה מכבר הוא חדל להיות סקרן. עכשיו הדבר החשוב היחיד היה להשלים את המשימה. עיניו הקרות והמנוכרות היו חסרות חיים.
הרוח גברה והפיחה סביבו אוויר קפוא, אבל הוא לא הרגיש את הצינה. הוא היה ממוקד, ערני.
בכל רגע עכשיו
פרק 1
טיפות הגשם הכבדות הראשונות הכריזו על עצמן כשתופפו במקצב מקוטע על גג הפח של רציף תחנת הרכבת. דִילןָ נאנחה וטמנה את פניה עמוק יותר במעיל החורף העבה בניסיון לחמם את אפה הקפוא. היא הרגישה שרגליה מאבדות תחושה ורקעה במגפיה על הבטון הסדוק כדי להמריץ את מחזור הדם שלה. היא נעצה מבט זועם בפסי הרכבת השחורים והחלקלקים הזרועים אריזות ריקות של צ'יפס, פחיות מרשרשות של משקה קל וחתיכות של מטרייה שבורה. הרכבת כבר איחרה ברבע שעה והיא עצמה הקדימה בעשר דקות מרוב להיטות. לא היה מה לעשות חוץ מאשר לעמוד, לבהות ולהרגיש כיצד חום גופה הולך ודולף אט־אט החוצה.
בשעה שהגשם החל לרדת בקצב קבוע יותר האדם הזר שלצידה ניסה לשווא לקרוא את העיתון החינמי שלו והתעמק באיזה סיפור על מסע רצח מבעית בווסט אנד בלונדון. הגג סיפק רק מחסה דל, וטיפות גשם נפלו בכבדות על הנייר, ניתזו ומרחו את הדיוֹ בבליל של כתמים. האיש רטן בקול, קיפל את העיתון ותחב אותו מתחת לזרועו. הוא העביר מבט מסביב בחיפוש אחר הסחת דעת חדשה, ודִילָן הסיטה את מבטה מייד. היא לא רצתה לנהל שיחה מנומסת.
זה לא היה יום טוב. משום מה השעון המעורר שלה לא צִלצל, ובעצם משם הכול הידרדר.
"קומי! קומי כבר! את תאחרי. שוב דיברת בטלפון אתמול בלילה? אם את לא יכולה להתארגן בעצמך, את תגלי שאני אקח על עצמי תפקיד הרבה יותר פעיל בחיי החברה שלך, וזה לא ימצא חן בעינייך!"
קולה של אִמהּ הִדהד והתפרץ לַחלום שהיה מעורב בו בחור זר יפה תואר. לצרחות הצורמניות הייתה היכולת לחתוך מבעד לזכוכית, כך שתת־המודע של דִילָן לא הציב מולן אתגר רציני. אִמהּ המשיכה להתלונן בזמן שצעדה בחזרה במסדרון הארוך של דירת השיכון שלהן, אבל דילן כבר הפסיקה להקשיב לה. היא ניסתה להיזכר בחלום, להיאחז בכמה מהפרטים למועד מאוחר יותר. היא הולכת לאט... יד חמימה אוחזת בידה.. ניחוח משכר של עלווה ושל אדמה לחה מרחף באוויר. דילן חשה בועה של חמימות בחזהּ וחייכה, אבל צינת הבוקר העלימה את התמונה לפני שהספיקה לחקוק את פניו בזיכרונה. היא נאנחה, הכריחה את עצמה לפקוח עיניים, התמתחה, התענגה בחמימות הנעימה של שמיכת הפוך העבה שלה, ואז הציצה שמאלה לכיוון השעון המעורר.
אוי אלוהים.
היא תאחר כל כך. היא התרוצצה בחדר וניסתה לאסוף מספיק בגדים נקיים כדי להרכיב מערכת שלמה של מדי בית הספר.
העברת מברשת בשיערה החום שהגיע עד לכתפיים יצרה את הבלגן המקורזל הרגיל. חיים שלמים של שיער רע. דילן לא העיפה אפילו מבט בבבואתה כשהסתירה את הקִרזול בפקעת מוצנעת. איך מצליחות בנות אחרות ליצור תסרוקות מושלמות, מסוגננות במיומנות אמנותית - זאת הייתה תעלומה בעיניה. אפילו כשהתאמצה לייבש את השיער במייבש שיער ולהחליק אותו הספיקו שתי שניות בחוץ כדי להחזיר את שיערה הסורר למצבו הטבעי.
ויתור על מקלחת לא בא בחשבון, אבל היום היא נאלצה להסתפק בסיבוב מהיר מתחת למים שהיו תמיד לוהטים, בלי שום קשר לידיות שסוּבבו או לכפתורים שנלחצו. היא העבירה מגבת מחוספסת על עורה והשתחלה לחצאית השחורה, לחולצה הלבנה ולעניבה הירוקה של מדי בית הספר. מרוב חיפזון זוג הגרבונים האחרון שלה נתפס במסמר משונן שקרע בהם רכבת ענקית. היא חרקה שיניים, זרקה אותם לאשפה וצעדה ברעש במסדרון, ברגליים חשופות ויחפות, אל המטבח.
מבט חטוף במקרר לא גילה בו שום דבר שאפשר לאכול תוך כדי תנועה. לא היה זמן לקפוץ לבית קפה. היא פשוט תיאלץ להישאר רעבה. לפחות נשאר לה מספיק כסף בכרטיס ארוחות הצהריים של בית הספר לארוחה סבירה. זה היה יום שישי, שבדרך כלל משמעותו פיש אנד צ'יפס - אם כי כמובן לא יהיו שם מלח וחומץ וגם לא קטשופ. לא בבית הספר המשוגע־לבריאות שלנו, חשבה דילן וגִלגלה עיניים.
"ארזת?"
דילן הסתובבה וראתה את אִמהּ, ג'וֹאן, עומדת בפתח המטבח.
היא כבר הייתה לבושה במדים למשמרת המתישה שלה בת שתים־עשרה השעות בבית החולים.
"לא. אני אעשה את זה אחרי הלימודים. הרכבת יוצאת רק בחמש וחצי - יש המון זמן." דוחפת את האף כמו תמיד, חשבה דילן.
לפעמים היה לה רושם שאִמהּ פשוט לא מסוגלת להתאפק.
גבותיה של ג'וֹאן התרוממו במורת רוח והעמיקו את הקמטים שנחרצו במצחה למרות הקרמים והסֶרוּמים היקרים שמרחה בכל ערב.
"את כל כך לא מאורגנת," התחילה ג'וֹאן לומר. "היית צריכה להכין את הכול אתמול בערב במקום לפטפט עם החברות שלך..."
"בסדר!" התיזה דילן. "אני אסתדר."
ג'ואן נראתה כאילו יש לה עוד הרבה דברים לומר, אבל במקום זאת היא רק הנידה את ראשה והפנתה לה גב. היה קל לנחש את הסיבה למצב הרוח הרע של אִמהּ. היא התנגדה מאוד לנסיעתה של דילן למשך סוף השבוע לביקור אצל אביה, האיש שפעם הבטיחה ג'ואן לכבד אותו ולהיות נאמנה לו עד שהמוות - או במקרה הזה, החיים - יפרידו ביניהם.
בציפייה שג'ואן לא תרפה מהעניין מיהרה דילן לנעול את הנעליים וללבוש את המעיל, חטפה את התיק שלה, צעדה במסדרון ברקיעות רגליים וניסתה להתעלם מהקרקורים שכבר החלו להישמע בבטנה. היא עצרה ליד הדלת כדי לצעוק ברכת פרידה הכרחית - שנענתה בשתיקה - ואז יצאה החוצה אל הגשם. כעבור רבע שעה של הליכה התייאש מעיל החורף הזול מהמאבק בטפטוף הגשם והיא חשה בַּרטיבות המחלחלת לתוך חולצתה.
מחשבה פתאומית ומחרידה עצרה אותה בבת־אחת למרות הגשם השוטף. חולצה לבנה. גשם. חולצה רטובה. היא זכרה שנברה במגירת הלבנים שלה כדי לחפש חזייה נקייה ומצאה רק אחת - כחולה כהה.
היא סיננה מבין שיניים חשוקות מילה אחת שאילו אִמהּ הייתה בסביבה היא הייתה גוזרת עליה ריתוק בגללה. לא היה זמן לרוץ הביתה. למעשה, למרות החיפזון, היא עדיין הייתה באיחור.
נפלא.
בראש מורכן היא שִכשכה לאורך הרחוב הראשי על פני חנויות הצדקה, על פני חלומות שכשלו ועכשיו היו אטומים בקרשים, על פני בתי קפה עם רהיטים זולים ועוגות במחיר מופרז ועל פני סוכנות הימורים אחת או שתיים מחויבות המציאות. לא היה טעם לנסות להימנע משלוליות, כפות רגליה כבר היו רטובות לגמרי; הן היו הדבר שהכי פחות הדאיג אותה עכשיו. לרגע היא שקלה לחצות את הכביש ולהסתתר בפארק עד שג'ואן תצא לעבודה, אבל היא הכירה את עצמה די טוב כדי לדעת שלא תעשה את זה. פשוט לא היה לה אומץ. תוך כדי מלמול זרם של תלונות משובצות בגסויות היא פנתה מהרחוב הראשי ונכנסה בשערי תיכון קֵייתְשֶׁל.
***
איש המעבורת, ספר נוער מאת קלייר מֵקְפוֹל | מאנגלית: יעל ענבר
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד