ג'אז הוא הרומאן השישי של טוני מוריסון, אחד מפסגותיה. הוא ראה אור לראשונה ב־1992, חמש שנים אחרי חמדת ושנה לפני שמוריסון הוכתרה ככלת פרס נובל לספרות.
ג'ו טרייס – סוכן של מוצרי יופי מדלת־אל־דלת, בעל מסור, בן למעלה מחמישים – "נדלק על בחורה בת שמונה־עשרה במין אהבה תהומית ושֵׁדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה". כשאשתו – סַפָּרית עם תקופות נפשיות אפלות – "הלכה ללוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה לרצפה והחוצה מהכנסייה. היא רצה אז בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים ופתחה להן את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאומר: 'אני אוהב אותָך'". מול תצלומה של הנערה הנרצחת, שהאשה השיגה מדודתה של הנערה ועכשיו הוא מונח על אדן האח, מבלים ג'ו טרייס ואשתו את לילותיהם.
כך נפתח הרומאן ג'אז, והוא מתקדם בעיקר בכיוון הנגדי, מהארלם של שנות העשרים אל הדרום ואל לב המאה התשע־עשרה, כמו אותו עץ ששורשיו צומחים בחזרה, כלפי מעלה.
קול מסתורי (לא מזוהה, משתנה, בעל דעות־קדומות, דומה בכל פעם לקולה של דמות אחרת מדמויות הספר) טוֹוה את הסיפור המצמרר על משולש האהבה והקנאה במין אלתור ג'אזי הגולש מדמות לדמות בגלריה רחבה. דמויות הספר מחפשות עקבות, מבקשות לשכתב איזו טראומה של חייהן, להביט באיזו רוח־רפאים מן העבר, להשיל איזה עור, לצרף לעצמן חלק מנותק שאבד להן או שלא היה בידיהן מעולם. בד־בבד הן שואפות להיות "אדם חדש", מישהו אחר, הן־עצמן האמיתי יותר, החזק יותר. הדמויות (וגם המספרת) מנסות שוב ושוב לתפור את הקרעים הלא ניתנים לאיחוי. גם אם אין להן שליטה על עתידן – העבר נראה להן ניתן לכתיבה מחדש, לאלתור. אלא שהעבר חוזר על עצמו כמו תקליט מקולקל, והדמויות, ועימן הקול המספר, הולכים את כל מסלול הספר כדי להשלים בסוף עם "משהו סורר", לוותר על הסיפור הבטוח בעצמו, הכל־יודע; לקבל את ה'אני החלש' שלהם. "כמה עלובה העמדת־הפנים הכל־יודעת שלי", אומרת המספרת האלמונית בסוף הספר: "מעולם לא עלה בדעתי שהם חושבים מחשבות אחרות, שהם מרגישים רגשות אחרים, מרכיבים את חייהם באופנים שכלל לא חלמתי עליהם. כמו ג'ו. עד לרגע הזה אינני בטוחה על מה בדיוק הזיל דמעות ...".
במהדורה זו התרגום נערך מחדש.