פתיחת הספר ההפוגה, ספרו השני של פרימו לוי, ספר "ההמשך" שראה אור 15 שנה אחרי אם זה אדם, ונחשב לספרו הססגוני והעליז ביותר.
ההפשרה
בימים הראשונים של ינואר 1945 , תחת הלחץ של הצבא האדום המתקרב, פינו הגרמנים בחיפזון רב את אגן המכרות של שְׁלֶזיה. במקומות אחרים, בתנאים דומים, הם לא היססו להשמיד באש ובנשק את הלאגרים על יושביהם, ואילו במחוז של אַוּשוויץ הם פעלו אחרת: הוראות מגבוה (שהכתיב ככל הנראה היטלר־ עצמו( כפו "לחַלֵץ" בכל מחיר כל אדם כשיר לעבודה. לכן פונו כל האסירים הבריאים, בתנאים מחרידים, לבּוּכֶנוואלד ולמַטהאוּזן, ואילו החולים ננטשו לנפשם. מסימנים שונים מותר להסיק שהכוונה הגרמנית המקורית היתה לא להשאיר במחנות הריכוז אף אדם חי; אבל התקפה אווירית כבדה בלילה, וההתקדמות הרוסית המהירה, דחקו את הגרמנים לשנות את דעתם ולפתוח בבריחה מבלי להשלים את חובתם ואת מלאכתם.
במרפאת הלאגר של בּוּנָה־מוֹנוֹביץ נשארנו שמונה־מאות. מאלה מתו כחמש־מאות ממחלתם, מקור ומרעב, לפני שהגיעו הרוסים, ועוד מאתיים מתו למרות הסיעוד בימים הראשונים שלאחר בואם.
כיתת הסיור הרוסית הראשונה נצפתה במחנה לקראת הצהריים של 27 בינואר 1945 . שארל ואני היינו הראשונים שהבחנו בה: בדיוק העברנו לקבר־אחים את גופתו של שׁוֹמוֹדי, ראשון המתים מחברינו לחדר*. הפכנו את האלונקה אל השלג המזוהם, שכן הקבר כבר היה מלא, וקבורה אחרת לא התאפשרה: שארל הסיר את הבֶּרט שלו, כמחווה לחיים ולמתים.
אלה היו ארבעה חיילים צעירים על סוסים, שהתקדמו בזהירות, עם מקלעים שלופים, לאורך הכביש שתחם את המחנה. כאשר הגיעו לגדרות של התיל הדוקרני עצרו להתבונן, החליפו ביניהם מלים קצרות וביישניות, ושלחו מבטים, שנכרכה בהם מבוכה מוזרה, בגוויות המרקיבות, בצריפים המתפרקים, ובנו המעטים החיים.
הם נראו לנו גשמיים וממשיים באורח נס, מרחפים ותלויים (הכביש היה גבוה מהמחנה) מעל סוסיהם העצומים בין האפור של השלג לאפור של השמיים, דוממים תחת משבי הרוח הלחה המאיימת של ההפשרה.
נראָה לנו, וכך היה, שהאַיִן מלא המוות שבו חגנו עשרה ימים כמו כוכבים כבויים מצא לעצמו מרכז מוצק, גרעין מעובה: ארבעה אנשים חמושים, אבל לא חמושים נגדנו; ארבעה שליחי שלום, בעלי פנים גסות וילדותיות תחת כובעי פרווה כבדים.
הם לא בירכו אותנו, לא חייכו: היה נראה שמעֵבר לרחמים מעיק עליהם ריסון נבוך, שסכר את פיותיהם וריתק את עיניהם אל נוף המוות. זו היתה אותה בושה שהכרנו היטב, אשר היתה מציפה אותנו אחרי הסלקציות, בכל פעם שהיינו עדים לעוול או היינו קורבן לו: בושה שהגרמנים לא הכירו, כזאת שחש שוחר־צדק לנוכח עוול שביצעו אחרים, עוול אשר קיומו מנקר בו כי הוכנס באופן בלתי־הפיך לעולם הדברים הקיימים, ואילו רצונו הטוב שלו אפסי או זניח, ואין בו שום ערך לצורך הגנה.
וכך גם שעת השחרור נשמעה מבחינתנו חמורה וסגורה, ומילאה את הנפשות בעת ובעונה אחת בשמחה ובתחושת כלימה מייסרת, שבגינה רצינו לשטוף את מצפוננו ואת זיכרונותינו מן הזוהמה ששכנה בהם; וגם בכאב, כי הרגשנו שהדבר אינו יכול לקרות, שלעולם לא יוכל להתחולל דבר שיהיה די טוב וטהור על־מנת למחוק את עברנו, וכי סימני העלבון יישארו לעד בתוכנו, ובזיכרונותיהם של מי שהיו עדים, ובמקומות שבהם קרו הדברים, ובסיפורים שנעשה מהם, שכן - וזאת זכות היתר המחרידה של דורנו ושל העם שלי - איש מעולם לא היה מסוגל לתפוס טוב יותר מאיתנו את טבעו חסר־המרפא של העלבון המתפשט כמחלה מידבקת. מטופש לחשוב שהצדק האנושי יכחיד אותו. הוא מקור בלתי־נדלה של רוע: הוא מרסק את גופם ואת נפשם של השקועים, מכבה אותם ומבזה אותם; שב ועולה כחרפה אצל המדכאים, מונצח כשנאה בקרב הניצולים, ונובט באלפי אופנים, נגד רצונם של כולם, כצימאון לנקמה, כקריסה מוסרית, כהכחשה, כתשישות, כוויתור.
הדברים הללו, שלא הובחנו היטב באותו זמן, והרוב חשו בהם רק כגל פתאומי של עייפות קטלנית, ליוו את חדוות השחרור. לכן רק מעטים מאיתנו רצו לקראת המושיעים, ומעטים כרעו בתפילה. שארל ואני נעצרנו על רגלינו על שפת הבור הגדוש איברים משחירים־מכחילים, ואילו אחרים הפילו את גדר התיל הדוקרני; אחר־כך חזרנו עם האלונקה הריקה, להביא את החדשות לחברינו.
כל שאר היום לא התרחש כלום, דבר שלא הפתיע אותנו והיינו רגילים לו זה זמן רב. את הדרגש בחדר שלנו של שׁוֹמוֹדי המת תפס מיד טילֶה הזקן, לזוועתם הגלויה של שני שותפי הצרפתים.
טילֶה, ככל שידעתי אז, היה "משולש אדום", כלומר אסיר פוליטי גרמני, והיה אחד מוותיקי הלאגר; בתור כזה השתייך בזכות לאצולת המחנה, לא עבד בעבודת כפיים (לפחות לא בשנים האחרונות), וקיבל מוצרי מזון ובגדים מהבית. מאותן סיבות עצמן היו הפוליטיים הגרמנים רק לעתים נדירות ביותר אורחי המרפאה, וחוץ מזה גם נהנו בה מכל־מיני זכויות יתר: בראש ובראשונה, להינצל מהסלקציות. מאחר שברגע השחרור הוא היה הגרמני היחיד, הטילו עליו האֶס־אֶס הבורחים את תפקיד הקאפו של בלוק 20 , הבלוק שאליו השתייכו, מלבד חדר החולים המידבקים שלנו, גם אגפי השחפת והדיזנטריה.
מאחר שהיה גרמני, התייחס בכובד ראש למינוי הארעי הזה. בעשרת הימים שהפרידו בין עזיבת האֶס־אֶס להגעת הרוסים, בשעה שכל אחד לחם את הקרב האחרון שלו נגד הרעב, הכפור והמחלה, ערך טילֶה ביקורות קפדניות של אחוזתו החדשה, בדק את מצב הרצפות והמֶסטינגים, ואת מספר השמיכות )אחת לכל שוהה, לא משנה אם חי או מת(. באחד מביקוריו בחדרנו אפילו שיבח את ארתור על הסדר והניקיון שידע לשמור; ארתור, שלא הבין גרמנית, ופחות מכך את הדיאלקט הסקסוני של טילֶה, ענה לו " vieux dégoûtant "** וגם ;"putain de boche" ואף־על־פי־כן, מאותו יום והלאה, תוך ניצול ברור לרעה של סמכותו, אימץ לעצמו טילֶה את ההרגל להגיע מדי ערב לחדרנו כדי להשתמש בדלי עם המושב שהותקן בו: היחיד בכל המחנה שתוחזק באופן סדיר, והיחיד שהיה ממוקם קרוב לתנור.
עד אותו יום היה טילֶה הזקן זר מבחינתי, ולכן אויב; ונוסף לכך היה בעל שררה, ולכן אויב מסוכן. בעבור אנשים כמוני, כלומר בעבור כלל הלאגר, לא היו דקויות אחרות: במשך כל השנה הארוכה מאוד שביליתי בלאגר לא היתה בי אף־פעם סקרנות, וגם לא הזדמן לי לחקור את המבנה המסובך של ההיררכיה של המחנה. הבניין האפל של הכוח הזדוני התנשא כולו מעלינו, ומבטנו הופנה לקרקע. אבל אותו טילֶה, מיליטנט זקן שהתחשל במאות מאבקים למען מפלגתו הקומוניסטית, ובתוך מפלגתו, והתאבן בעשר שנים של חיים אכזריים ושנויים־במחלוקת בלאגר, היה בכל־זאת חברִי ואיש סודי בליל החירות הראשון שלי.
במשך כל היום היינו עסוקים מכדי שיהיה לנו זמן להתייחס למאורע שאכן חשנו שהוא מסמן נקודה מכרעת בכל הקיום שלנו; ואולי באופן בלתי־מודע השתדלנו להיות עסוקים בדיוק כדי שלא יהיה לנו זמן, כי נוכח החירות הרגשנו אבודים, מרוקנים, מנוּונים, בלתי־כשירים למלא את תפקידנו.
אבל הגיע הלילה, החברים החולים שקעו בשינה, וגם שארל וארתור שקעו בשנת ישרים מאחר שהיו בלאגר רק חודש ועדיין לא ספגו את הרעל: רק אני, אף שהייתי תשוש, לא הצלחתי לישון, בגלל עצם ההתאמצות ובגלל המחלה. כל איברי דאבו, הדם פעם בעוויתות בגולגולתי, והרגשתי שהחום פולש לתוכי. אבל לא רק זה: כאילו התמוטטה סוללה בדיוק בשעה שנראָה שכל האיומים הצטמצמו והתקווה לחזור לחיים חדלה להיות רוח עוועים - בדיוק עכשיו השתלט עלי כאב חדש ורחב יותר, שקודם היה קבור, שקודם הגלו אותו אל שוליה של התודעה כאבים אחרים, דוחקים יותר, כאב הגלות, כאב הבית הרחוק, הבדידות, החברים האבודים, הנעורים האבודים, וכאב המון הגוויות מסביב.
בשנה שלי בבּוּנה ראיתי איך נעלמים ארבע־חמישיות מחברי, אבל אף־פעם לא חוויתי את הנוכחות הקונקרטית של המוות, של המצור שלו, את נשימתו המטונפת במרחק צעד אחד, מחוץ לחלון, על הדרגש הסמוך, בעורקַי שלי־עצמי. לכן שכבתי בנמנום חולני, מלא מחשבות הרות מוות.
אבל עד מהרה הבחנתי שעוד מישהו ער. על נשימותיהם הכבדות של הישנים גברה לעתים התנשמות כבדה צרודה ולא־סדירה, שנקטעה בהתקפי שיעול ובאנחות וגניחות כבושות. טילֶה בכה, בכי כואב וחסר־בושה של זקן, בלתי־נסבל כמו עירום של קשיש. אולי הבחין, באפלה, בכמה תנועות שלי; והבדידות, שעד לאותו יום שנינו חיפשנו אותה, מסיבות שונות, העיקה עליו כפי שהעיקה עלי, שכן באמצע הלילה שאל אותי, "אתה ער?" ובלי להמתין לתשובה טיפס במאמץ גדול עד לדרגש שלי, והתיישב בסמכותיות לידי.
לא היה קל להבין אותו, לא רק מסיבות של שפה, אלא גם כי המחשבות שישבו בחזה שלנו באותו לילה ארוך היו ללא גבול, היו נפלאות ואיומות, אבל בעיקר מבלבלות. אמרתי לו שאני סובל מגעגועים; והוא הפסיק לבכות ואמר לי: "עשר שנים, עשר שנים!": ואחרי עשר שנים של שתיקה החל לשיר בשביב קול צווחני, גרוטסקי ולעתים חגיגי, את האינטרנציונל, ואני נותרתי מוטרד, חשדני ומרוגש.
הבוקר הביא לנו את סימני החירות הראשונים.
הגיעו (היה ברור שבפקודת הרוסים) כעשרים אזרחים פולנים, גברים ונשים, שהתעסקו בלי יותר מדי התלהבות בהשלטת סדר וניקיון בין הצריפים ובפינוי הגופות. לקראת הצהריים הגיע ילד מבוהל, עם פרה שמשך אחריו באפסר; הוא גרם לנו להבין שהיא עבורנו, וכי הרוסים שלחו אותה, ואז נטש את הבהמה וברח במהירות הבזק. איני יכול לומר איך, אבל החיה האומללה נשחטה תוך דקות, רוקנה מקרביה, בותרה, ונתחיה התפזרו בכל פינות המחנה שבהן הסתתרו שורדים.
החל מיום המחרת ראינו בחורות פולניות נוספות סובבות במחנה, חיוורות מחמלה ומגועל: הן ניקו את החולים וטיפלו כמיטב יכולתן בפצעים. הן גם הדליקו במרכז המחנה מדורה ענקית שהוזנה בשברי הצריפים ההרוסים, ועליה בישלו את המרק בכלים מזדמנים. לבסוף, ביום השלישי, נראתה נכנסת למחנה עגלה על ארבעה גלגלים, שנהג בה בעליזות יַנקְל, הֶפטְלינג: *** הוא היה יהודי רוסי צעיר, אולי הרוסי היחיד בין הניצולים, ולכן קיבל באופן טבעי את תפקיד המתורגמן ואיש הקשר הרשמי עם המפקדים הסובייטים. בין צליפות השוט המהדהדות הכריז שמשימתו היא להעביר ללאגר המרכזי של אַוּשוויץ, שכבר הפך למחנה בידוד עצום, את כל החיים שבינינו, בקבוצות קטנות של שלושים־ארבעים ביום, ולהתחיל בחולים הקשים ביותר.
בינתיים התחילה ההפשרה, שחששנו ממנה ימים רבים, וככל שנעלם השלג נעשה המחנה בִּיצה מטונפת. הגוויות והזבל הפכו את האוויר הערפילי והלח לבלתי־נָשִׁים. גם המוות לא חדל לקצור: החולים מתו בעשרות על דרגשיהם הקרים, ומתו פה־ושם בדרכים הבוציות, כאילו הִכה בהם ברק, הניצולים הגרגרנים ביותר, שהלכו בעיניים עצומות אחרי הצו התקיף של הרעב הקדמוני שלנו ומילאו את כרסם במנות הבשר שהרוסים, אשר עדיין נלחמו בחזית הלא־רחוקה, סיפקו למחנה באופן בלתי־סדיר: לעתים מעט, לעתים כלום, ולעתים בשפע מטורף.
אבל את כל מה שהתרחש סביבי קלטתי רק במקוטע ובעמימות. נראה שהעייפות והמחלה, כמו חיות אכזריות וחורשות רע, ארבו לרגע שבו אתפשט מכל הגנה כדי להתנפל עלי מהגב. שכבתי קודח ומטושטש, מודע רק למחצה, שארל סעד אותי באחווה, והתעניתי מצמא ומכאבי מִפרקים חריפים. לא היו לא רופאים ולא תרופות. כאב לי גם הגרון, ומחצית מפָּנַי התנפחה: העור נעשה אדום ומחוספס וצרב לי כמו כווייה; ייתכן שסבלתי מכמה מחלות בעת ובעונה אחת. כשהגיע תורי לעלות לעגלה של ינקל כבר לא הייתי מסוגל לעמוד על רגלי.
שארל וארתור הניפו אותי אל העגלה יחד עם מטען הגוססים שלא הרגשתי מאוד שונה מהם. ירד גשם והשמיים היו נמוכים וכהים. בזמן שצעדם האטי של הסוסים של ינקל גרר אותי לעבר החירות הרחוקה־ רחוקה, ריפרפתי בעיני בפעם האחרונה על הצריפים שבהם סבלתי והתבגרתי, על רחבת המסדרים שבה עדיין ניצבו, זה לצד זה, הגרדום ועץ חג־מולד ענקי; ועל שער העבדות, שמעליו עוד היה ניתן לקרוא, עכשיו לשווא, את שלוש המלים הלעגניות: -Arbeit Macht Frei "העבודה משחררת".
***
* הפרק הפותח הוא המשכו הישיר של הפרק האחרון של 'אם זה אדם' של לוי: "סיפורם של עשרה ימים" - על עשרת הימים האחרונים של מחנה בּוּנָה־מונוביץ המסונף לאַוּשוויץ, בין 18 בינואר 1945, יום בריחתם של הגרמנים, ל־27 בינואר, יום בואם של הרוסים . לוי, החולה בסקרלטינה עם חום גבוה, מאושפז במרפאה, בחדר עם עשרה חולים נוספים. שותפיו היצירתיים לחדר, הפועלים לחימום ולמזון לשוכבים בו, הם שני צרפתים שהגיעו למחנה לפני פחות מחודש, שארל וארתור. רק אחד משוכני החדר לא שורד, כימאי הונגרי כבן חמישים, שׁומֹודי, הגוסס במשך יומיים ומת בלילה של 26 בינואר. בימי גסיסתו הוא ממלמל בגרמנית בכל נשיפת אוויר את מלת הציות "יָאווֹל". ב־27 בינואר בבוקר מפנים לוי ושארל את גווייתו: "הרוסים הגיעו בשעה ששארל ואני נשאנו את שומודי למרחק־מה. הוא היה קל מאוד. הפכנו את האלונקה אל השלג האפור. שארל הסיר את הברט. היה לי צר שלא היה לי ברט". (כל ההערות בספר הן של עורך המהדורה העברית.)
** צרפתית: "מגעיל זקן", "זונה של גרמנים".
*** אסיר (גרמנית). במונוביץ נשלל מפרימו לוי שמו והוא היה רק הֶפטלינג .174517
****
ההפוגה מאת פרימו לוי | מאיטלקית: שירלי פינצי לב | הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד | עורך: מנחם פרי
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד