ב־15 בספטמבר 1840, לקראת השעה שש בבוקר, עמדה ה"וִיל־דֶה־מוֹנְטֶרוֹ" מוכנה להפליג והעלתה מערבולות עשן גדולות ליד רציף סֶן־בֶּרְנָר.
אנשים המשיכו להגיע קצרי נשימה; חביות, כבלים, סלים של כלֵי לָבָן הפריעו את המעבר; המלחים לא ענו לאיש; הבאים נתקלו זה בזה; חבילות הועלו בין שני גלגלי המשוטות, וההמולה נבלעה באִוושת הקיטור, שאפף הכל בעננה לבנבנה בהיפלטו מבעד ליריעות הפח בעוד הפעמון שבחרטום מצלצל בלי הפוגה.
לבסוף יצאה הספינה לדרך; ושתי הגדות, הגדושות מחסנים,
קרפיפים ובתי־חרושת, חלפו על־פניה כשני סרטים רחבים הנפרשים והולכים.
צעיר בן שמונה־עשרה, בעל שיער ארוך ותחת בית־שחיו אלבום, ניצב בלי־ניע סמוך להגה. מבעד לערפל התבונן במגדלי הכנסיות, בבנייני ציבור שאת שמם לא ידע; אחר־כך הקיף במבט אחרון את אי סן־לואי, את הסִיטֶה, את נוֹטְר־דָאם; ובמהרה, עת הלכה פאריז ונעלמה, נאנח אנחה עמוקה.
מר פְרֶדֶריק מוֹרוֹ, שזה מקרוב זכה בתואר "בוגר", נסע עכשיו בחזרה לנוֹז'אן־סוּר־סֵן, שם נגזר עליו להִמֵק חודשיים בטרם ילך ללמוד משפטים. זאת לאחר שאמו שלחה אותו ללה־האבר, ובידו הסכום הנחוץ, לבקר אצל דוד אחד שקיוותה ממנו לירושה בשבילו; הוא שב משם רק בליל אמש; ופיצה את עצמו על שנבצר ממנו לשהות בעיר הבירה בכך שחזר לביתו שבפרובינציה בדרך הארוכה ביותר.
המהומה שככה בהדרגה; הכל כבר תפסו את מקומם; אחדים עמדו והתחממו סביב המנוע, והארובה ירקה פלומת עשן שחורה באנקה איטית קצובה; רסיסי טל נזלו על אביזרי הנחושת; רטט פנימי קל הרעיד את הסיפון ושני גלגלי המשוטות הסתובבו במהירות והיכו במים.
משני צדי הנהר נמתחו רצועות חול. לפעמים נראו צרורות צפים של בולי עץ, שהחלו להתנודד עם תנועת הגלים, או שבתוך סירה ללא מפרש ישב איש ודג; אחר־כך התפוגגו הערפילים הנודדים, השמש יצאה, הגבעה שנמשכה לאורך הסֵן מימין השתפלה מעט־מעט, וגבעה אחרת, קרובה יותר, התגבהה על הגדה הנגדית.
עצים עיטרו אותה בין בתים נמוכים מכוסים גגות בסגנון האיטלקי. לבתים היו גינות משופעות, וחצצו ביניהן חומות חדשות, סבכות ברזל, מדשאות, חממות, ואגרטלי גרניום ניצבו ברווחים שווים על המרפסות שזימנו משען למרפקים. למראה המעונות המצודדים הללו, השלווים כל־כך, היה יותר מאדם אחד מתאווה להיות בעליו של אחד מהם, על־מנת לחיות כאן עד סוף ימיו, עם שולחן הביליארד שלו, ועם דוגית, אשה או חלום אחר כלשהו. ההנאה החדשה בתכלית שבמסע על־פני המים שִׁחררה חרצובות לשון. הליצנים כבר הפריחו הלצות. רבים נשאו קולם בשיר. שררה עליצות. נמזגו כוסיות.
פרדריק הירהר בחדר שבו יתגורר שם, בעלילת מחזה, בנושאים לציור, בתשוקות עתידיות. האושר הראוי לו בזכות נפשו המצוינה בושש לבוא לדעתו. הוא דקלם לעצמו טורי שיר נוגים; התהלך על הסיפון בצעדים מהירים; הרחיק עד לפעמון שבירכתיים; ושם, בתוך מעגל של נוסעים ושל מלחים, ראה אדון שדיבר חלקות אל איכרה אחת, ואגב כך מישש את צלב הזהב שענדה על חזהּ. זה היה גבר שופע חיות כבן ארבעים, בעל שיער מקורזל. גווֹ החסון מילא מקטורן קטיפה שחור, שני אזמרגדים נצצו על כותונת הבָּטיסט שלו, ומכנסיו הלבנים הרחבים צנחו על מגפיים אדומים משונים, עשויים עור רוסי ומקושטים בציורים כחולים.
נוכחותו של פרדריק לא הפריעה לו. הוא פנה לעברו כמה וכמה פעמים ושיגר אליו קריצות עין; אחר־כך הציע סיגרים לכל סובביו. ואולם, מאחר שחברתם שעממה אותו מן־הסתם, פרש מהם והלך והתיישב במרחק־מה. פרדריק הצטרף אליו.
השיחה נסבה תחילה על סוגים שונים של טבק, ואחר־כך, מטבע הדברים, על נשים. האדון במגפיים האדומים השיא עצות לאיש הצעיר; הוא הציג תיאוריות, סיפר פרשיות, הביא את עצמו כדוגמה, הרצה את כל אלה בנימה אבהית, בתום לב של שחיתות מבודחת.
הוא היה רפובליקני בדעותיו; הוא כבר נסע בעולם, הכיר מבפנים תיאטראות, מסעדות, עיתונים ואת כל האמנים המפורסמים, שכינה דרך קרבה בשמותיהם הפרטיים; פרדריק חשף בפניו עד מהרה את תוכניותיו; והוא תמך בהן.
אלא שכאן קטע את דבריו כדי להתבונן בצינור הארובה, אחר־כך מילמל במהירות חישוב ארוך כלשהו, כדי לברר "כמה כל תנועת בוכנה, כך וכך פעמים בדקה, צריכה וכולי" - ומשהגיע לתוצאה התפעל מאוד מהנוף. אמר שהוא שמח להתפנות מן העסקים.
מתוך רחש כבוד מסוים כלפיו לא התאפק פרדריק ושאל אותו לשמו. הזר השיב בנשימה אחת: "ז'אק אַרנוּ, בעל 'האמנות התעשייתית', בולוואר מונמארטר".
---
החינוך הסנטימנטלי מאת גוסטב פלובר, מצרפתית: משה רון, עורך התרגום: מנחם פרי, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.