יש את הפעם הראשונה

יש את הפעם הראשונה שהבנתי שאני רוצה לכתוב. רק לכתוב. לא לעשות שום דבר אחר. לא לברוח מעצמי. לא לרוץ אחרי עצמי, אלא לתפוס את עצמי ולהתיישב ולכתוב. את עצמי. זה קרה אחרי לידת בני הצעיר. ורד, חברתי, "הזכירה" לי שזה מה שרציתי לעשות כל החיים, וכנראה התנאים הפיזיים, הבטן הריקה, שפתאום היה בה מקום לגדל משהו חדש, והסערה הרגשית והטלטלה בעקבות המשפט: "איריס, אל תשכחי שרצית להיות סופרת" הולידו את "מכתוב". ואני זוכרת את הלילה הזה. התינוקי שלי מכורבל לידי בעריסה, ואני מפעילה את התנור הספירלי שתחת השולחן, לחמם את החדר ולהפשיר את הלב, ופותחת את המחשב. "חלונות" ו"צור". ואני מול הדף הלבן, הריק.

ויש את המשפט הראשון שאני מזיזה בו את המילים מכאן לשם, משם לכאן, הלוך חזור הלוך חזור, עם פסיק, בלי פסיק, ואני בטוחה שזה יהיה המשפט הראשון והאחרון, "הבוקר יורד עליה. גם הבוקר יורד עליה. תמיד הייתה לה תחושה שבא מלמעלה."

ויש את הקובץ הראשון, כמה משפטים מהוססים, שאני אפילו לא מעיזה לתת להם שם. את מקישה קונטרול S , ומקלידה "איריס", ואחרי כמה שניות, ליתר ביטחון, גם מוסיפה 1. "איריס 1"

ויש את הפעם הראשונה שעולים לי בראש השמות של הגיבורים, שיהפכו ויטלטלו את חיי בשלוש השנים הבאות. והדימוי הראשון. אחריו יבואו עוד מיליון ת'לפים. ופתאום מחשבות על העלילה, שנוטלת פיקוד ולוקחת אותי איתה. ולא ההיפך. והוויכוחים. והחלומות. והתגליות. והתובנות. ואני מתחילה להבין שאני בתחילתו של מסע ארוך, מתיש, כואב, שסופו מי ישורנו.  

ויש את הפעם הראשונה שאני מספרת למוש, בעלי שאני כותבת "ספר". קודש על בדל הלשון. ואחר כך לשתי חברות קרובות.

ויש את הפעם הראשונה, אחרי שנה של כתיבה, שאני מגלה שהשם של הגיבורה שלי: "עירית" דומה להפליא לשם שלי. ואני נבהלת נורא. אבל כבר מאוחר מידי לשנות. עירית היא עירית היא עירית. היא כבר לא יכולה להיות מישהי אחרת.

ויש את הפעם הראשונה שדניאל, חברתי, קוראת את מה שאני כותבת. היא באה הרוסה מעייפות מאיילת השחר, ואני מכריחה אותה לשבת למחשב, והיא כמעט נרדמת על המחשב, וקוראת, ומתעוררת, ומחייכת, "איריסי. יש בזה משהו."

ויש את הפעם הראשונה שאני מגלה שיש לי יותר משישים אלף מילים, ואני מה זה מבסוטה מעצמי. כאילו יש איזה קורלציה בין כמות המילים לאיכות שלהן.

ויש את הפעם הראשונה שאני מתעוררת בבכי מחלום שחלמת על עירית. אחר כך יבואו הרבה לילות כאלה.

ויש את הפעם הראשונה שאני חושבת שאני לקראת סוף הספר.

ויש את הפעם הראשונה שאני מעזה להדפיס את הקובץ. ונפגשת עם ורד בבית קפה במשגב, וזה לילה, וקריר, וורד אומרת לי, "את נראית לי אחרת." ואת מספרת לורד את כל העלילה המתוסבכת והמסוכסכת בדיוק כמו הנפש שלי, ואנחנו קוראות ביחד פרק, ולורד יש המון הערות, אבל העיניים שלה בורקות מהתרגשות, והיא לוקחת את הקובץ השלם ומבטיחה לקרוא.

ויש את שיחת הטלפון הראשונה מורד. היא שקולה וזהירה. ובגלל שתמיד הייתה הרבה יותר חכמה ממני, היא רואה מיד את כל הכשלים בטקסט. והיא אומרת לך בעדינות "מתוקה, יש עוד הרבה הרבה עבודה."

ויש את המייל הראשון לאלמוג בהר. אני לא מכירה אותו, הוא לא מכיר אותי, אבל אני נתקלת במאמר מופלא שכתב, וכותבת לו, בחיל ורעדה, "נתתי את כתב היד שלי לחברה טובה, והיא שלחה אותי לעשות עבודת עומק... " ואלמוג כותב לי אחרי שעה, הלב שלי נפל:  "יופי. יש לך חברות טובות," ואפילו לא יודע כמה צדק. ובכל מקרה, במשך חודשים ארוכים הוא עונה לי בסבלנות פלאית על כל השאלות שלי. ויש לי המון שאלות. והוא לא הודף, ולא מגרש, ולא מתייאש. אני לא יכולה לשכוח לו את זה.

ויש את ערב המשוררים הראשון שהייתי בו בחיים. אני בכלל לא רוצה ללכת, אבל אלמוג הזמין, וזה בטבעון, אז למה שלא אלך? ובערב הזה אלי אליהו קורא את "מתחת לפני האדמה", ואני מבינה שהוא הצליח להגיד בשתיים עשרה שורות מה שניסיתי להגיד במאה ושלושים אלף מילים.

ויש את המייל הראשון לאלי אליהו. אחריו יבואו אלפים. אלפי אלפים. ויש את הפגישה הראשונה עם אלי, וכבר בפגישה הראשונה אני מבינה שהאיש הזה הוא ההיפך הגמור שלי. אני פטפטנית. הוא שתקן. אני מפוזרת. הוא מהודק. אני אסוציאטיבית. הוא מדויק. ואני מבינה שהוא האבא של הספר הזה. ויש את הפעם הראשונה שהוא מחייך ואומר, "זה פרק טוב." ויש את הפעם הראשונה שאני כבר רוצה לשלוח את כתב היד, והוא אומר לי לחכות. ויש את הפעם הראשונה שהוא כותב לי: "כן. אפשר לשלוח." והלב שלי דופק. דופק. דופק. אפשר לשלוח!!!!!!

ויש את הדחייה הראשונה. "איריס יקרה. לצערנו לא נוכל לפרסם את כתב היד ששלחת לנו. אנחנו מאחלים לך הצלחה רבה בהמשך." ויש את הדחייה השנייה. השלישית והרביעית. והחמישית........ מי בכלל סופר?

ויש את המייל הראשון מחנן חבר. "איריס יקרה. סיימתי לקרוא את ספרך. יש לך רומן מעולה. אני מאד אשמח להוציא אותו............." הבית רועד מצרחות של אושר.

ויש את הטלפון הראשון לשולה שילהב, עורכת המשנה של הסדרה: "היי, איריס, איזה יופי שאת מתקשרת.... תשמעי. כל כך נהניתי מהספר... "

ויש את הכניסה הראשונה לבניין הוצאת הקיבוץ המאוחד. בבני ברק. אחרי שורה של מוסכים ועשרים הערות שוביניסטיות, אני עולה במדרגות וצובטת את עצמי. הולכת במסדרונות ההסתדרותיים ולא מאמינה. הלב שלי בוכה וצוחק וצוחק ובוכה. אושר אושר. אושר. זה הבית שלך! אלוהים! זה הבית!

ויש את הפעם הראשונה שאני מחזיקה בדפים שהכי הכי קרובים להיות ספר. אני מחזיקה ב"העתק שמש" ואני מסונוורת. לא מאמינה שזה קורה לי.

ויש את הפעם הראשונה שאני פוגשת את כל אנשי ההוצאה הנפלאים שיספרו על הספר בראש חוצות, את עוזי שביט, ואורי רון, וסיגל זלייאט, שהיא ללא ספק ה"מכתוב" של הספר הזה, ואנחנו יושבות במשרד שלה, והיא כולה מחייכת שמש: "לא יכולתי להוריד את הספר מהיד."

ויש את הפעם הראשונה שאני מחזיקה את הספר. 

   
איריס אליה כהן

_________________________
 מכתוב
 הפרק הראשון