חוף האון סיטי, כנרת. הגשם מתגבר. אין איש באתר. קו הגובה הישן, המסומן באבנים, גבוה במטר או שניים מפני המים עכשיו והמזח נמתח על פני היבשה. חניונים מסומנים בקפידה, שמשיות על קו המים, קוביות אוהלים לבנים עם סוככים מצויצים, קרוונים מסונדלים למקומם ברחבה חולית, אוהל מרכזי גדול, סככות ופינות ישיבה, פיסות דשא. הכול ערוך לאירוח. קול גדול רועם פתאום מצריף בקצה המתחם: בואו לשתות קפה! מנחם הגדול, הממלא עד מעבר לגדותיו כיסא פלסטיק לבן מול שולחן פלסטיק לבן, מברך אותנו לשלום ולא זז ממקומו. "רפי", העומד לצדו, נשלח לשים נייר טואלט במלתחות ומים על האש. מנחם מדבר. הוא בא מפוריה ומפעיל את האתר. תבואו, זה זול ולא-פורמלי. אבא שלו היה בקבע והוא אספן. הוא מצביע על אוספי הוינטג': מכשירי רדיו, מאוורר, שעון מעורר, רובה, פרימוס, קומקום שורק, מלחיה מעץ, צנצנות זכוכית, ושולח אותנו לכבאית שניצבת בחוץ, שלל מסוריה. הגשם ניתך עכשיו בפראות על גג הצריף. ג'יפ שחור גדול מתקרב. גבר בן חמישים ומשהו יוצא ממנו. הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה, הוא מצהיר בפתח ונכנס, מאושפז עם כל מיני כדורים בתל השומר, יצא כדי להיפתח. ומשתתק. כולם שותקים. אחר כך הוא מגלגל סיגריה ויוצא לעשן במבול.
תמר ברגר (דיוניסוס בסנטר, ברווח בין עולם לצעצוע, אוטוטופיה) משוטטת בנופי השארית של המרחב הישראלי, נופים חברתיים וחפציים, מקומותיהם של מי שנדחקו ושל מה שהורחק: אתרי פסולת, יישובי פריפריה, מוסדות כליאה, חורבות ולבסוף הגוף המזדקן. בסגנונה המסאי-דוקומנטריסטי היא מתארת את המקומות שהיא רואה, מציגה את הנשים והגברים שהיא פוגשת, שנוכחותם לא פעם רבת עוצמה, ומנתחת את התופעות המתוארות בהקשריהן הרעיוניים הכלליים.
מפה חדשה לגמרי של ישראל
ספרה החדש של תמר ברגר ("דיוניסוס בסנטר", "אוטוטופיה") הוא תזכורת לכוחה של התיאוריה בשינוי האופן שבו אנחנו מתבוננים בעולם. ברגר, סופרת ומבקרת תרבות, לוקחת את קוראיה למסע עם מה שנדחק אל החצר האחורית של הסדר החברתי או מושלך אליה; מסע במרחבים, באתרים ואל האנשים שאנחנו הופכים ל"אשפה". המסע של ברגר מתחיל בקריאה בסיפור "מאחורי הגדר" מאת ביאליק — שחלקים גדולים ממנו מתרחשים בקרפף, שטח הפקר מגודר — ואז יוצא מן הבדיון אל מרחב ישראלי ממשי מאוד, לחצרות אחוריות של בניינים תל־אביביים, לאתרים שבהם ממוינת האשפה שלנו ובהם היא מוטמנת (חירייה, דודאים, אתרים בשטחי יהודה ושומרון), ליישובים ולאנשים החיים בקרבתם, לאתרי בידוד וכליאה. הוא מסתיים בבתי אבות ובמחשבה על אתר ההטמנה האחרון — על בית הקברות. במסע של ברגר מצטיירת מפה חדשה לגמרי של ישראל: לא המפה המוכרת של אתרים היסטוריים, גם לא המפה העדכנית של מסעדות או אתרי בילוי, אלא מפה של הדרות והשלכות לשוליים, שחושפת את הקשרים בין מה שהחברה הישראלית הופכת לאשפה ובין האנשים שהיא דוחקת לשוליים.
דרור משעני, סופר ומבקר ב"הארץ", פרוייקט נבחרי השנה של "הארץ"