בקרבת בזיליקת אישטוון הקדוש?... ליד הדנובה... נחפש
את הבית. הוא לא קיים עוד. שום שריד לא נשאר ממנו...
נוסיף לחפש. בתוך העולם... בתוך הזמן. משהו שיכוון אותנו
אל האמת. נחפש! אולי שם, בסחרחרת השנים המתרחקת...
1818 ... 1817 ... 1816 ... 1812 ... נחזיר את הזמן לאחור...
עכשיו את המרחב... בודפשט... פרסבורג... וינה... 1812 ...
1807 ... 1806 ... 1805 ...: "ב־ 2 בדצמבר, בארבע לפנות בוקר,
הקרב החל בערפל שלא איחר להתפזר..." אוסטרליץ... זה
עדיין לא מה שאנחנו מבקשים... אנחנו מחפשים מישהו
משלנו, מדמנו, מגזענו, קרוב יותר ברוחו אל זמלווייס:
קורוויזאר...! קורוויזאר...
הוא לא נמצא בשדה הקרב בבוקר חשוב זה של אש וגופרית...
היכן הוא? בתור רופאו האישי של הקיסר, כאן מקומו!
מדוע נשאר בווינה, בבית החולים הכללי, אף־על־פי ששום
צו לא החזיק אותו שם?
בניין עצום, בית החולים הזה! ואפל!... עוד נשוב אליו
בהמשך, באריכות, עם זמלווייס, כשתגיע השעה. לעת
עתה גורלו עוד לא נגלה לעין, ובמקום שבו עתידה להזדהר
גאוניותו, עדיין אין לו זכר.
חושינו העלובים!
בחדרים האלה, בין מטופלים אזרחים, מפוזרים המוני
חיילים מרותקים למיטותיהם, פצועים, גוועים, מכל הגדודים,
נופחים את נשמתם כמיטב יכולתם.
וקורוויזאר... מה הוא עושה ברגע זה?
האם גאוניותו של אדונו היא זו שקשרה כתרים לרופא
המפורסם? האומנם בגלל חילוקי דעות בחר הרופא להיעדר
בבוקר ההוא? בגלל קנאה...?
דבר זה לא יעלה על הדעת. הרפואה, ככלות הכול, מסוגלת
להפיק רק ניצוץ קטן של תהילה. והוא היטיב לדעת זאת, הוא,
שהחזיק בכל רזי המדע של זמנו, הוא, שעוּטר בזכות מטופלו
ככל שהדעת משגת, ושגאוותו קושטה באות הצטיינות
אקדמי שאין נעלה ממנו: מושב בקולז' דה פראנס. ואם לא די
בזה, ואף חשוב יותר באותם זמנים של מלחמה: רופא בשירות
הרפואי של הצבא האדיר בעולם. מבחינה זו, כלום לא היה
נערץ, מאושר ומעוטר כמו פילדמרשל?
האומנם הייתה לו, לרופא השאפתן, תשוקה אחרת מלבד
לשרת במלוא הדרו באותן הילולות מלחמה?
האם הוסיף לדבוק במחשבה עצמאית, המקדמת את הישגיו
בתחום מומחיותו? בהחלט.
בעיצומו של קרב אוסטרליץ, בשעה המכריעה ביותר של
זמנו, הוא פרש מחובותיו לאחר שקץ, קרוב לוודאי, בנוכחותו
שם, על מנת לתרגם, במאמץ לא מבוטל, ספר רב־חשיבות:
האזנה, מאת אאונברוגר.1*
קִדמה שהתיישנה! התיישנה במשך חמישים שנות שתיקה!
קורוויזאר הקים אותו לתחייה, העניק לו את קולו, וזו הייתה
מחווה זכה מאוד ויפה מאוד בקריירה של האיש. האם יכול
היה למצוא שימוש טוב יותר לסמכות האדירה שניתנה לו
בתוקף משרתו הנהדרת כרופאהּ של השירה האפית?
השבח לקורוויזאר! ושבח קטן, אולי, גם לנפוליאון!
שכן באמצעותו התרוממנו אל ההרמוניה המנחמת שביקשנו
לעצמנו, אל אותה צורה נדירה כל־כך של כוח: זו החומלת על
בני אדם. ועכשיו נחזור לבודפשט, שאליה מוביל אותנו הספר
שלנו.
נפשו של אדם עתידה לפרוח בה, מתוך חמלה כה גדולה,
בלבלוב כה מרהיב, שגורלה של האנושות יומתק בזכותה
לעד.
*
נחכה שיפציעו מקפלי העבר הימים שאנו מעוניינים בהם.
תחילה השחר...
בהן צדק, פעם אחר פעם זו אותה אזלת יד, אותה התעקשות
אווילית על השגרה העיוורת והחירשת שאופפת את ילדותו
של אדם יוצא דופן...
איש לא משגיח בכך... איש לא עוזר להם... האומנם
זו הסיבה שנפשם של האנשים האלה רחוקה כל־כך מחיי
היומיום?
בבודפשט היה זה הבן הרביעי, פיליפ, שנועד לגדולות...
אבל אמו, בדומה לכל האחרים, לא השגיחה בכך. מספרים
שהייתה אשת עמל שנישאה מוקדם, קמה מוקדם, והייתה גם
יפה ובלתי נלאית, עד שבחורף 1846 מחלה אכזרית ריתקה
אותה למיטתה לצמיתות.
בבית הזה, לפני האסון, הרבו לשיר וגם לצעוק. שמונה
ילדים!
המכולת שגשגה, בני זמלווייס הקטנים אכלו היטב, לפיליפ
מלאו יום אחד ארבע שנים, ואז עשר. לכל אחד, בכל מקום,
הוא נראה ילד מאושר; חוץ מאשר בבית הספר. הוא שנא
את בית הספר, והאיבה הזאת ייאשה את אביו. פיליפ אהב
את הרחוב. ילדים, אף יותר מאיתנו, מנהלים חיים שטחיים
לצד חיים עמוקים. חייהם השטחיים פשוטים בתכלית, הם
מסתכמים באי אלו כללי משמעת, אבל החיים העמוקים של
כל ילד הם ההרמוניה הסבוכה של עולם שמתהווה. הילד
צריך ליצוק לתוך העולם הזה, יום אחר יום, את כל העצב
ואת כל היופי עלי אדמות. זו העבודה המאומצת של החיים
הפנימיים.
מה יכולים המורים והשכלתם לעשות למען ההתעברות
הרוחנית הזאת, הלידה השנייה הזאת, שהכול נסתר בה?
כמעט כלום.
בן־אנוש העומד על דעתו מאמץ לו כמורה דרך את האקראי.
האקראי הוא הרחוב. הרחוב מגוון ומרבה אמִתוֹת עד
אינסוף, והוא פשוט יותר מהספרים.
*
הרחוב, במקומותינו?
מה עושים ברחוב ברוב המקרים? חולמים.
חולמים על דברים פחות או יותר מפורשים, נישאים על
כנפי השאיפות שלנו, הטינות שלנו, העבר שלנו. זהו אחד
המקומות המהורהרים ביותר בעידננו, זהו קודש הקודשים
המודרני שלנו, הרחוב.
בהונגריה, ארץ ערבה לאוזן, ארץ התיאטרון, המאוכלסת
על־ידי גזע שנותן דרור לרגשותיו יותר מזה שלנו, המוזיקה
פורצת החוצה ללא מאמץ.
ואמנם אחרי המוזיקה ולא אחרי בית הספר נהתה נפשו של
זמלווייס הקטן שלנו. הפיתוי היה גדול ורב. בתקופה ההיא,
בייחוד בשעת צהריים, היו בבּוּדָה זמרי עם רבים כמעט כמו
המבואות בכניסה לבתים.
מדוע לא נעצור שם לרגע?
בין שלוליות הגשם האחרון, הזמר הלבוש בבלואים
ססגוניים נעצר, מתגרד במרץ בעודו מביט בעולם החולף...
מבעד לדלותו... עולה בלבו קנאה קטנה ונכלולית כלפי כל
אותם אנשים הממהרים לארוחת הצהריים שלהם... שכן הוא
טרם השיג את זו שלו, לא בבטן ולא בכיס. מתוך תיק מצחין
משתן הוא שולף גיטרה שמיתריה רפויים... הכלי גונח תחת
אצבעותיו המלוכלכות...
הוא מביט אל על, הרוח...
בקולו העבש הוא פולט אי אלו צלילים תועים. אנחנו
ממתינים, לצדנו גם אחרים... ובכללם פיליפ הקטן,
שממתין זה מכבר. מעגל מתקהל ומתרחב, נוגס במדרכה,
מסיט את הכרכרות העוברות בדרך. מעגל מכושף... זהו
זה! קדימה. האביון חורך־התווים רוצה להיחלץ מהחיים...
ועם מה? עם זה... עוד נראה... נעקוב אחריו... כברת דרך
לתוך החלום.
שעת הצהריים חלפה, ושירתה של החבורה אפופה קסם
שאפילו הרעב לא מצליח לגרש.
השירים הללו לא עליזים ולא עצובים, הם עשירים בחומר
פלאי או לחילופין חסרים אותו, את הדלים מביניהם שוכחים,
אך העשירים חודרים היישר ללב.
בדומה לַמוזיקה הגדולה, הם מנהירים את השמיימי. אלא
שבשביל מוזיקה גדולה צריך להיות משכיל ולו במקצת,
מוזיקאי; בעוד שכדי לאהוב את השיר העממי, האמִתי, מספיק
לאהוב את האהבה, להיות בעל רגש, וגם מילות השירים
עוזרות...
האזינו במלוא נפשכם, המופתעת והעולצת על שהשתחררה
ממעט צל, לקסם של ארבעת התווים המלוכדים... ארבעה
תווים מאירים, מִנחה של אומץ ושל כוחות מפיחי תקווה
שהכישרון מעניק לאלה שלא יודעים... שאינם מספיק
עולצים, מספיק מאמינים, מספיק כנים, מספיק חזקים... בכדי
להיות מאושרים.
אלא שהמוזיקה דועכת... המעגל מתפזר... והזמר, מעט
לאה יותר, תר אחר ארוחת צהריים. כולם רעבים. המסתורין
הענוג גווע... לדאבון לבם של כולם. הרחוב שב להתפלש
בניוולו. הכנסייה הקטנטנה נסגרת, העוגבים נדמו, עכשיו
עצוב יותר מקודם. נותרים רק אלה שבחר בהם הגורל עבור
המיסה הנצחית של האהבה האינסופית. כל שהם יוצרים הוא
קפלה זערורית של אור, במרחב ובזמן.
-----------------
* לאופולד אאונברוגר (1809-1722 ,Auenbrugger) היה רופא
אוסטרי שהמציא את טכניקת הניקוש וההאזנה בבדיקה רפואית.
הוא פרסם בשנת 1761 ספר פורץ דרך בשם "המצאה חדשה שנועדה
לאתר סימנים של מחלות חזה חבויות באמצעות ניקוש על בית החזה
של האדם", שאותו קורוויזאר תרגם מלטינית לצרפתית בשנת 1808 .
_______________
זמלווייס, לואי־פרדינן סלין // ספרית פועלים - סיפורת