אני בחיים לא אצליח להסביר להם מה זה שונה אַדִי בת האחת־עשרה חיה עם משפחתה בעיירה קטנה בסקוטלנד. היא לומדת בבית ספר רגיל, בכיתה רגילה, אבל היא שונה מחבריה. אדי היא אוטיסטית, והיא מתמודדת בכל יום עם הפחד של הסביבה מפניה. הסביבה אינה מקבלת את השוֹנוּת שלה – לא ילדי הכיתה, לא המורָה שלה ולא שכניה בעיירה. כשהכיתה של אדי מתחילה ללמוד על 'ציד המכשפות' שהתרחש בעיירה בעבר הרחוק, אדי מבחינה בדמיון שבין רדיפת המכשפות לבין האופן שבו החברה עדיין דוחה את מי ששונה, כמוה. היא מחליטה לפעול למען הקמת מַצבת זיכרון לאותן נשים שהוצאו להורג רק כי היו שונות או מוזרות. תושבי העיירה לא מעוניינים לתמוך ביוזמה של אדי, ובמהלך מסע השכנוע שהיא עורכת בעיירה, אדי מגלה עד כמה לא פשוט לשנות את תפיסתם של האנשים לגביה, ועד כמה קשה להשמיע את קולך כשאתה שונה מכולם.
כמו ניצוץ הוא סיפור אמיץ ומעורר מחשבה שנכתב בגוף ראשון על ידי סופרת אוטיסטית, על חברוּת, אומץ ואמונה עצמית. זהו סיפור שידבר אל כל מי שמרגיש שונה בכל מצב ומכל סיבה, ומאיר, תרתי משמע, את עולמם של השונים.
הספר זכה בפרסים רבים, הוכתר ל"ספר הטוב ביותר של השנה על פי בחירת הקוראים" על ידי עיתון הגרדיאן ועוּבּד לסדרת טלוויזיה המשודרת ב-BBC.
אל מקניקול נולדה בסקוטלנד ב־ 1992 וחיה כיום בלונדון. כמו ניצוץ הוא ספר הביכורים שלה והיא נחשבת לכשרון בולט בספרות ילדים ונוער. עד היום פרסמה עוד שני ספרים ונוספים נמצאים בדרך.
מקניקול נאבקת במסירות למען זכויות השוֹנים וייצוגם בספרות. ביולי 2022 ייסדה את פרס אדריאן לספרי ילדים העוסקים בשונות ובמוגבלות.
***
"אני עומדת מול העץ הזה, שאני מכירה את העבר שלו, ואני מצמידה את כל כף היד לקליפה שלו. אני לוחצת כמעט עד שכואב לי. אני מדמיינת שאני דוחפת את כל המילים האיומות, את כל הקולות המכוערים, את הפרצופים עם ההעוויות, את הצעקות, את הדרישות, את הפקודות, את הצחוק האכזרי, את המילים שהם רוצים שאשמע, את הדברים שהם חושבים שאני לא מבינה, את המבטים הבוחנים מלמעלה עד למטה, את העקיצות, את הזלזול, את חוסר הסובלנות ואת חוסר הרצון התמידי להבין.
אני דוחפת את כל זה לתוך העץ בשתי הידיים. ותוך כדי כך אני מרגישה את כל הבושה, את כל הפחד, את כל החרדה עוברים לתוך הקליפה.
בדחיפה האחרונה אני דוחסת פנימה את המילה הנוראית שאמילי השתמשה בה.
ואני מרגישה חופשייה. כי אחרי כל זה אני יודעת שאין בי שום דבר רע.
אין בי שום דבר רע.
אני לא אתן לאנשים לנצל את השוֹנוּת שלי כמקל להכות אותי בו. אני מדמיינת שאני זורקת את המקל הזה לנהר. אני רואה אותו צף ומתרחק ונעלם."