כזו, אם כן, היא אמת המשוררים, החמקמקה ביותר, הלא-נתפשת ביותר, הלא-מוכחת והמשכנעת ביותר; אמת, החיה בתוכנו רק כאיזה זיק של תפישה (מה זה היה?) והנשארת בתוכנו רק כעקבת אור או כאובדן (היה או לא היה?). אמת ללא-אחריות וללא-אחרית, אשר עליה – בשם אלוהים – גם אל ננסה להתחקות, שכן גם המשורר אינו יכול לחזור עליה. (האמת של המשורר – שביל, שעקבותיו מתכסים מיד. ללא עקבות גם בשבילו, לו יכול היה לפסוע אחרי הגב של עצמו). הוא לא ידע מה הוא עומד לבטא, ולעתים קרובות גם מה הוא מבטא. לא ידע עד שלא ביטא, ושכח, ברגע שביטא. לא אמת אחת מאינספור, כי אם אחד מפרצופיה לאינספור, המבטלים זה את זה רק כשהם מעומתים. ההיבטים החדפעמיים של האמת. פשוט – מדקרה בלבו של הנצח.
מרינה צווטייבה (1941-1892), מגדולי המשוררים במאה העשרים – ולא ברוסיה בלבד – היא הצלע הרביעית בריבוע הנודע, הכולל את אחמטובה, מנדלשטם ופסטרנק. חייה וגורלה הטרגיים משקפים במובהק את מוראות המאה ה-20, שחוויותיהם הותמרו ליצירה מגוונת מאוד בנושאיה ובצורותיה, עזת רגשות, נועזת בחיפושיה ובביטוייה ומעוררת השתאות בהישגיה.
בספר שלפנינו מתגלה צווטייבה כמסאית אקטואלית, הכותבת על אמנות השירה, על תפקיד המבקר, על אחריותו המוסרית של האמן ועל היחסים בין האמן לזמנו.
לצד המסות המקובצות בספר מיוצגת בו גם שירתה במבחר מתקופות שונות, ובו שירים מתוך הקובץ מחנה הברבורים, שלא פורסם בחייה. התרגום מלווה במבואות מאירי עיניים ובהערות ביאור מאת המתרגמת ועורכת הספר, המאפשרים לקוראי העברית לחוות קול דומיננטי בשירה ובביקורת של המאה העשרים. כן צורף לקובץ ראיון על צווטייבה עם חתן פרס נובל יוסיף ברודסקי, המעמיד בפרספקטיבה ייחודית את חייה של המשוררת ואת השפעתה.
העברת יצירתה של מרינה צווטייבה לעברית בידי המתרגמת רנה ליטוין היא עצמה מעשה יצירה, שיש בו תרומה משמעותית לשפה ולספרות העברית, ליוצריה ולקוראיה.
מרינה צווטייבה היא יוצרת גאונית, המחזירה לקני המידה שלנו כמה ערכים שנכחדו בעידן הפוסט-מודרני המבולבל: החתירה לשלמות, המחוייבות המוסרית של האמן ליצירה, מעמדה הרם של האמנות והאמונה בנפש ובקול הפנימי, כנגד העדריות, האופנה, המגמתיות, התעמולה וכל מה שהוא המוני, מגמתי ומחריש את קולו של היחיד.