ממתח לרומן
'לגמרי במקרה' התחיל כספר מתח: עוד לפני שנבנתה מסגרת הסיפור וניתן לו שמו, זה היה ייעודו. התחלתי לבנות את העלילה בתהליך ההפוך לקילוף בצל – חיפשתי את גרעין העלילה, הקונפליקט עליו מושתת הסיפור, וכשמצאתי אותו, התחלתי לעטות עליו את השכבות זו על גבי זו, כדי שבסיום התהליך יוכל הקורא להתחיל ולקלף.
בניגוד לרומן הקלאסי שבו על המחבר לאפיין דמויות מורכבות, עלילה רבת-רבדים ועוד, ספרות המתח בנויה מציר אחד עיקרי – ציר העלילה – שעליו תיפול או תקום. ככל שהעלילה סוחפת יותר, ככל שהמחבר מצליח להעניק לקורא מצופים יציבים ומונע ממנו לשקוע במימי השעמום, כך יהיה הסיפור איכותי יותר, לרוב גם אם המימדים האחרים - למשל מורכבות הדמויות - דלים הם. עד כאן תיאוריה.
בפרקטיקה, במשך חודשים ארוכים התחלתי לטוות בראשי לאט לאט את העלילה, מחפש למצוא את הסיפור הטוב, שיסחוף את הקורא, יבטיח עניין ועם זאת – בשלב שבו יש לקשור את כל קצוות החוטים – לא יקרוס באמינותו. עם הזמן נוספו עוד ועוד פרטים לשלד העיקרי של הסיפור. אני כבר לא זוכר מתי, אבל משלב מסויים התחילה העלילה לסוב סביב הרעיון הקסום, הפרדוקסלי, האובססיבי, בשירו של מאיר אריאל: "אני רוצה לפגוש אותה לגמרי במקרה, אחרי שכבר אשכח אותה כליל". רעיונות שהעסיקו והקסימו אותי קודם לכן – המיקריות, הגורל שמזמן פגישות שמשנות חיים – השתלבו באופן טבעי עם התמה של מאיר אריאל ועם עלילת המתח שנרקמה. עוד לפני שכתבתי את השורה הראשונה היה לי ברור שהשיר ייתן לספר את שמו. אחרי ששלד הסיפור היה קיים וכשידעתי פרטים רבים על הדמויות והתהוות העלילה, התחלתי בכתיבה.
ואז, גיליתי שכמעט נגד רצוני אני לא מצליח לדבוק בתוכניתי המקורית. הכתיבה סחפה אותי ממקום של סיפור מתח עלילתי "טהור", אל עבר העמקת הטקסט ומתן נפח רב יותר לאותו ציר עלילתי בסיסי: סיפור האהבה בין הגר ליואב התעבה והפך מאמצעי למטרה, ורעיונות ומסרים שאינם כלולים בשידרת העלילה נוספו וקיבלו תשומת לב לא מתוכננת. בנוסף, גם כל אחת מהדמויות קיבלה נפח וכיוון משלה. הרגשתי כמו צייר, שלאחר שהדמויות שיצר במכחולו התחילו לנוע וקיבלו חיים, הוא מנסה להכיר אותן, לפענח את טיבן וללכוד את מעשיהן ואת הדיאלוגים שהן יוצרות.
התת-מודע כיוצר
בכלל, גיליתי שלכתיבה יש דופק מִשל עצמה. היא מתרחשת בתהליך שהוא כמעט ומקביל למחשבות ה"שוטפות" שלי, יוצרת תחושה שאני לא לבד שם. לפינק פלויד יש שיר נפלא, עם שורה נפלאה עוד יותר שאומרת – "there’s someone in my head but it’s not me ". אמנם השיר במקורו מדבר על שגעון, אבל כך הרגשתי כל-כך הרבה פעמים במהלך הכתיבה. אני מניח שאפשר לקרוא לזה פשוט "התת-מודע". ותאמינו לי, ממזר התת-מודע הזה, איך שיש לו לפעמים רעיונות יוצאים מן הכלל. כשיהיו תמלוגים, אני מוכן לחלוק איתו חצי. הנה דוגמא מוחשית על הכתיבה בעזרת התת-מודע: יום אחד במהלך תקופת הכתיבה הלכתי לבריכה, ובתום השחיה הגעתי למקלחות, שם פגשתי בחור שעבד איתי בעבר. הוא עמד והתגלח, ואני הצצתי בו: הוא היה מאלה שכבר בסיום הגילוח, אחרי שעבדו בדבקות לקצוץ את הזיפים עם סכין משובחת, אם תעביר יד על הלחיים תרגיש שוב את החיספוס. אחד עם זקיקים היפר-אקטיביים. הבטתי בו ונזכרתי בבחור אחר שהיה איתי בטירונות, שסבל מאותה תופעה. בעיקר סבל מהמפקדים שירדו לחייו אם פגשו אותו בשעת צהריים, וכשהיו מתבוננים בפניו עטויות הזיפים לא האמינו לשבועתו לפיה לא דילג על גילוח הבוקר. באותו רגע משהו הבזיק בי, והיה לי ברור – זה ארז! לא ידעתי להגיד למה בדיוק נכון כאן לייחס את המאפיין הזה לארז, אחד מגיבורי 'לגמרי במקרה', אבל לא התווכחתי וכשהגעתי הביתה שילבתי את זה מייד בחלק שבו נבנה הפרופיל שלו. רק מאוחר יותר – מה לעשות, אני לא אינטיליגנטי כמו התת-מודע שלי – זה התחבר לי עם ההורמונים השופעים של ארז והבנתי את המטאפורה היפה שנוצרה לצרכים הגופניים שתססו כל הזמן בארז.
יואב ואני
מכיוון שהסיפור מסופר בגוף ראשון, אני נשאל עד כמה דמותו של יואב מייצגת את דמותי שלי. ככלל, אני חושב שבכל כתיבה שאינה נכתבת ממרחק בתור בחירה, אלא כזו בה המחבר "מביא את עצמו" לתוכה, קיים משהו מהכותב. דמיינו שתוכן הספר הוא אלומת אור שמוקרנת אל עבר המחבר, ומה שנחשף אל הקורא הוא רק צילו של המחבר. צל זה, בעיניי, משרטט בפני הקורא את דמותו של הכותב. עוצמת האור, כיוונה ותנאים משתנים אחרים הם אלה שמגדירים את חדות קווי מִתאר המחבר כפי שאלה נגלים לקורא. אלא שהצל שמוטל, משתקף לאו דווקא בגיבור הראשי - יואב ב'לגמרי במקרה' - שמספר את הסיפור מתוך חוויתו, אלא אולי גם באופן כזה או אחר בכל אחת מדמויות המפתח שבסיפור – הגר, ענת ואולי גם ארז. מי שמכיר, יודע, ויכול לנסות ולמתוח את הקוים המתאימים מהדמויות השונות אלי, ומי שלא, יכול רק לשער מהו כל חלק של צל שמשתקף בהן.
מעוז מוסל
_________________________________
לגמרי במקרה