"בכתיבת הטקסט הזה, על במה זו, אני רוצה לפתוח בפניכם חרך אל החיים שלי, החיים של מורן. לאו דווקא כדי לשתף אתכם. אלא כדי שתדעו. אתם צריכים לדעת.
ה'סיפור שלי' הוא ייחודי. תגובתי אליו ייחודית. אבל יש עוד רבות ורבים כמוני. ולכן אתם צריכים לדעת.
צרו בראשכם תמונה: ילדה-נערה עוברת ניצול מיני מתמשך בתוך המשפחה. בגיל חמש-עשרה היא יוצאת לעולם. לבדה. פצועה. ללא אדם שהיא יכולה לסמוך עליו. ללא כתובת שהיא יכולה לפנות אליה. זה לא כבר הבינה כי מה שלימדוה כמותר, הוא אסור. היא כבר לא יודעת אם ביכולתה להבחין בין טוב לרע. שום דבר לא מובן מאליו. שום דבר לא מובן. ומה עושים עם הכאב?"
מורן וורנשטיין, ילידת 1980, גדלה בנס ציונה, בגיל שתים-עשרה התייתמה מאביה. ביומנים שהשאירה אחריה תיארה בכנות יוצאת דופן את מה שהתרחש בביתה לאחר מות האב, את הבריחה משם ואת טלטלות החיים שבאו לאחר מכן. זה סיפור של אישה צעירה, חכמה ואמיצה, שבתעצומות נפש אדירות התמודדה עם תוצאות הפגיעה המינית ונאבקה בעוול. זה סיפור שיש בו כאב וקושי, אך גם רגעי חסד וניצחון.
לאחר שנים של מאבק נפשי וגופני, פנתה מורן וורנשטיין לארגון "דיגניטס" בבקשה להמתת חסד. היא הלכה לעולמה בשווייץ, בצלילות ובשלווה, בגיל שלושים ושש.
בקשתה הייתה כי הדברים שכתבה יראו אור לאחר מותה, וזאת כדי שנלמד להקשיב בלי פחד לנערים ולנערות כמותה ולא נסיט את המבט.
"לעתים אני מעלה ברבים על דל שפתיי את צמד המילים 'גילוי עריות'. הרבים מביטים בי כמו הפרתי טאבו. כמו השבתתי שמחה. לא אני הפרתי. בי הופר. השמחה שלי הושבתה. אז אל תהיו שיפוטיים. אִספו את שכמותי אל לבכם. לא פעם. לא שלוש. תמיד. עד הסוף. כי הכאב שלי יילך איתי עד הסוף. ואתם, אל תפחדו."
את סיפור חייה ליקט מתוך כתביה חברה הקרוב, יוחאי מיטל. לספר מצורפת אחרית דבר פרי עטו.