ספר זה הוא רישום אינטימי, יומיומי, אותו ניהל דורה בדר, ממייסדות קיבוץ מזרע, כשהיא דואגת להסתירו מעיני כל. אלא שיומן זה, עימו חלקה את מצוקותיה, עלבונותיה וגעגועיה במשך למעלה מארבע שנים, התגלה לאחר חמישים שנה בערימת סמרטוטים שעמדה להיזרק, על ידי בתה תמר. במשך שנים התקשתה תמר להיחשף אל היומן ואל מערכת היחסים הסבוכה שבין אמה ואביה, אבל כאשר החלה לגולל אט אט את דפיו, ולגלות כי פרט לסיפורים האישיים מצטיירת כאן בדיעבד תמונת התקופה, החליטה להביא אותו לידיעת הרבים.
זהו יומן שמספר את עצמו כעלילת חיים גועשת של אישה שלא השלימה עם החֶברה הקיבוצית שכפתה עליה את מוסכמותיה, ועם בן זוגה שענייני הציבור הרחיקוהו ממנה ומבתה היחידה. כך בודדה וכואבת עם עצמה ועם היומן, אך דעתנית וקשוחה בשיח שלה עם החוץ הקיבוצי, היא מיטלטלת בין מרד וכניעה, בריחה ושיבה, ונסיונות בלתי נלאים להכרה, להערכה ולמימוש אני מאמין משלה.
יפה ברלוביץ, שערכה יומן זה, הוסיפה כ'אחרית דבר' שני חיבורים שיש בהם כדי להשלים ולהבהיר את דיוקנה של דורה בדר (1996-1897). החיבור האחד פורש את קורות חייה מצעירה קומוניסטית הנמלטת מבתי כלא בפולין שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועד זקנה ושיבה מופלגת בקיבוץ; החיבור השני הוא קריאה פמיניסטית ביומן זה - כמפתח להבנה ופיענוח כפל דמותה במתח שבין אומללות וחתרנות.
יפה ברלוביץ היא פרופסור מן המניין (המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר-אילן), וחוקרת ספרות הנשים בתקופת היישוב. מספריה: סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה (1985, 2001); שאני אדמה ואדם, סיפורי נשים עד קום המדינה (2003), וכן מאמרים רבים.