קובץ השירים תחינה על האינטימיות הצליח לעורר עניין בקהילה הספרותית עם צאתו, ולהפתיע את כל מי שקרא בו. הוא נקרא כמסע אישי, מרגש ומטלטל, האינטימיות בו גלויה והתשוקה לדיבור בלתי אמצעי עם אלוהים, עם העצמי ועם הזולת נוכחת בו יותר מכל.
15 שנים אחרי שיצא כבר ברור שהוא אחד ממחולליה של מהפכה בשירה העברית, והוא ממשיך לרגש קוראים וקוראות בכל מגזרי החברה הישראלית.
"אני זוכר את החשש כשהלכתי לדואר אי-אז בשנת 2005, ועזבתי בתיבה את המעטפה עם השירים, את התחושה שהנה אני שם את החיים שלי במעטפה ואולי לא יקרה עם זה כלום. אולי אף אחד לא יחזור אלי. עשור מחיי, עם כל העליות והנפילות מונח בהם, והנה הם הולכים בעולם כבר חמש-עשרה שנים עם חיים משלהם. אני שמח בהם, מתגעגע אליהם, לפעמים גם מופתע ובורח מהם אבל תמיד שב אליהם בתחושת קירבה עתיקה וסודית", סיפר לאחרונה ניר על יחסו לספר ביכוריו.
יש בשירי הספר מסע אל חיי הלבד ומהם, בזהירות, אל חיי היחד, תוך דיוק כואב של הריצות, הנסיגות והשיבות המרכיבות את הסוד הנקרא "שניים".
במחזור נוגע במיוחד החותם את הספר, מתעד המשורר את פרידתו מאמו האהובה בימי מחלתה האחרונים. תמונות הנפש העולות מתוך השירים הללו משלבות אהבה ואובדן, חיים ומוות, כמו בראשית היה הכול מוות וממנו בקע אור שהוא החיים, שהוא הבחירה להיות.
המבקרים זיהו את "תחינה על האינטימיות" כ"ספר המכה בתדהמה. אירוע מכונן בתולדות השירה העברית" (ד"ר רבקה שאול, עמודים). "אין ספק שניר יודע להלך בחן רב ביו הטיפות: להיות ממסדי ואנטי-ממסדי, "תורני" ו"ניו אייג'י". הגמישות הזאת בתוספת כרון לא מבוטל כמושרר, הופכת את ספרו למעניין במיוחד" (אלי הירש, ידיעות אחרונות).
הספר זכה בפרס ורטהיים לשירה לשנת 2008, ובפרס פרס רמת גן לספרות לשנת 2010. על הספר כתבו שופטי הפרס: "לא כל משורר ניחן בתעוזה שבה ניחן אלחנן ניר. ההליכה האמיצה בין "פנים" ל"חוץ", בין חיים למוות – מושכת את הקורא כמו אבן שואבת".
מאז צאתו הודפס הספר במהדורות רבות, וניר הוציא שלושה ספרי שירה נוספים – כולם בריתמוס, הקיבוץ המאוחד, וכן רומן בספריה החדשה של הקיבוץ המאוחד. שירתו קנתה קהל קוראים מגוון ורחב המוצא בספריו שפת עומק חדשה, מלאת כנות, חמלה והומור לחיים אנושיים ויהודיים עכשוויים.
תחינה על האינטימיות
תְּנָהּ תְּמִימָה, פְּשׁוּטָה, רַכָּה וּבְלִי עֵינַיִם.
רַק בָּנוּ. רַק בְּרַחֲמִים.
יה הַצילֵני
אֱלֹהֵי אֶלְחָנָן
יָהּ הַצִּילֵנִי מִמַּסְגֵּר,
מֵעֲזוּבָה, מֵרוּחוֹת כְּבֵדוֹת,
מִשְּׁמוּעוֹת רַבּוֹת הַבָּאוֹת לְאַט.
יָהּ הַצִּילֵנִי מִגּוּר עַל עָנָן,
מִפַּחַד פֶּרַח פּוֹרֵחַ מִפַּחַד פֶּרַח נוֹבֵל
מִדִּמְיוֹנוֹת לְבָנִים.
אַל תַּעֲנֶה, עֲשֵׂה דְּבָרִים שֶׁבִּיכָלְתְּךָ,
תֵּן לְהִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלֶת
(אֶלְחָנָן נֵרְיָה בֶּן רָחֵל, לְהַצָּלָה)
תֵּן מִתּוֹךְ יָהּ
אֶלְחָנָן אֱלֹהִים אֵיפֹה
אֲבָל לָמָּה הַטְּרָגֶדְיָה רֶגַע לִפְנֵי
יָהּ הַצִּילֵנִי מֵהַצֵּל, מֵהַצַּלְמָוֶת, מֵהַצְּלוֹתָא הַצְּלוּיָה,
מֵרַוָּקוּת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת,
יָהּ אוֹמְרִים שֶׁהַחַיִּים לֹא קָשִׁים, מִשְׂחָק קוֹרְאִים לָזֶה
אָז מָה אֲנִי
צוֹעֵק
יָהּ הַצִּילֵנִי
את פניךָ
אֶת פָּנֶיךָ
אֶת לִבְּךָ
אֶת יָדֶיךָ
אֶת רַגְלֶיךָ
אֶת רוּחֲךָ וְנַפְשְׁךָ
אֶת הַמָּקוֹם בּוֹ אַף אֶחָד לֹא
מֵבִין וְלֹא בָּא עָדֶיךָ
אֶת אַהֲבוֹתֶיךָ
אֶת סַעֲרוֹתֶיךָ
אֶת מַרְאֶיךָ וְרֵיחוֹתֶיךָ
אֶת בְּרִיאוּתְךָ וְחָלְיְךָ
אֶת רִגְעֵי עִצְּבוֹנְךָ
וְאֶת הָאֹשֶר הַגָּדוֹל הָעוֹלֶה בְּלַחַשׁ מִן הַתְּהוֹמוֹת
אֶת הִתְרָאוּתְךָ וְהֵעָלְמֻיּוֹתֶיךָ
אֶת יָמֶיךָ וְאֶת לֵילוֹתֶיךָ
אֶת פֵּרוֹתֶיךָ וּפְחָדֶיךָ
אֶת רְצוֹנוֹתֶיךָ וַחֲלוֹמוֹתֶיךָ
וְאֶת חֵרוּתְךָ וְלוּחוֹתֶיךָ
אֶת אֶתְמוֹלֶיךָ וּמְחָרֶיךָ
אֶת מְקוֹמוֹתֶיךָ
וְאַנְחוֹתֶיךָ
וְאֶת פָּנֶיךָ
אתה מביא ילד
אַתָּה מֵבִיא
יֶלֶד אֶל הַקֹּר
אֶל הָרוּחַ הַמְּעִיפָה שְׁלָטִים בַּדֶּרֶךְ
אֶל עַצְמָהּ
אַתָּה מָל אוֹתוֹ כַּמִּתְחַיֵּב
פּוֹרֵעַ אֶת תִּקְוַת כָּל הַדּוֹרוֹת
בַּפֶּתַח, מֵהַיּוֹם יֵדַע בְּדִיּוּק מֵאַיִן בָּא
וּלְאָן יִבְרַח
הוּא יִלְמַד לְדַבֵּר
אַחַר כָּךְ לִשְׁאֹל וְלִפֹּל אוּלַי גַּם לִשְׂמֹחַ
וְאַתָּה תִּצְטָרֵךְ לְהַסְבִּיר וְלָקַחַת אוֹתוֹ יָד בְּיָד
וּלְהַרְאוֹת לוֹ אֶת כָּל
שֶׁהִצְדִּיק אֶת הַקֹּר וְהָרוּחַ וְהַפְּרוֹזְדוֹר הָאָרֹךְ וְהַצַּר
וְלֹא תּוּכַל לַעֲנוֹת לוֹ "יֶלֶד, אַתָּה כְּבָר גָּדוֹל"
וְלֹא תּוּכַל לַעֲנוֹת לוֹ "חַכֵּה, עוֹד מְעַט תַּגִּיעַ לַסָּלוֹן
עִם שְׁתִיָּה חַמָּה וְסַפּוֹת גְּדוֹלוֹת מֵעוֹר"
אִם אַתָּה עַצְמְךָ מֵעוֹלָם לֹא הִצְלַחְתָּ
לְהִתְיַשֵּׁב
וְלִשְׁקֹעַ בָּהֶן כְּמוֹ בְּפּוּף, כְּמוֹ בְּדֶשֶׁא עָזוּב
וְלִשְׁכֹּחַ
וְלִזְכֹּר
שֶׁהוּא עוֹד יֹאחַז בְּנֶשֶׁק חַם
וִינַסֶּה לְהוֹצִיא אֲחֵרִים מֵהַקֹּר הַזֶּה
וְהֵם יְנַסּוּ בַּחֲזָרָה
אַתָּה יוֹדֵעַ, חֲבָל לְהִתְכַּחֵשׁ,
וְהוּא עֲדַיִן לֹא יָבִין לָמָּה
רָצִיםוְעוֹבְדִיםוְקוֹנִיםוְאוֹכְלִיםוְרָצִים
וְאַתָּה תַּגִּיד לוֹ: תִּרְכֹּש מִקְצוֹעַ
תִּקְנֶה תֹּאַר וְדַעַת,
סַע כְּבָר, סַע, וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ
וְאַתָּה שׁוֹאֵל
וְאוּלַי, וְאַתָּה לֹא חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה
חוֹשֵׁב עַל זֶה, אֲבָל
אוּלַי
וְאַתָּה
יוֹדֵעַ
שֶׁיֶּלֶד
ופתאום פרשׂ
וּפִתְאֹם פָּרַשׂ אֱלֹהִים לְעֵינֵינוּ
אֶת טַלִּית הַיֹּפִי
וְהִבְעִיר בָּנוּ אֶת תְּפִלָּתוֹ
בִּדְמוּת הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה
וְחַסְדּוֹ הָלַךְ עִמָּנוּ בְּכָל הֶהָרִים
מְטַפֵּס עִמָּנוּ לְלֵב הַקֹּשִי
מַרְאֶה בּוֹ בּוּסְתָּנִים נִסְתָּרִים
וְאֵיזֶה רֵיחוֹת
וְאֵיזֶה בְּאֵרוֹת
וְכַמָּה קְלִפּוֹת הָיִינוּ צְרִיכִים לְקַלֵּף
עִם כָּל פַּגָּה שֶׁהִבְשִׁילָה
אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר
עִם כָּל הַיֹּפִי וְהַיַּיִן שֶׁפָּרַשׂ אֱלֹהִים לְעֵינֵינוּ
בְּיָמֵינוּ הָעוֹלִים
בְּעָשָׁן
להקיף אותָךְ מול ההרים
הָרִיק מִתְמַצֵּק עַכְשָׁו.
אֲנִי עוֹד קוֹרֵא לוֹ בַּיִת,
וְאוֹמֵר: מִטָּה
וּמֵעֵז לָשֶׁבֶת
מִמָּתַי הָפַךְ הַגּוּף לְסֵיסְמוֹגְרָף
כָּל כָּךְ חַד
פּוֹתֵחַ אַלְבּוֹמִים
תָּר תַּאֲרִיכִים בַּלּוּחַ
מְנַסֶּה לְהֵאָחֵז בְּתַעְתּוּעַ הַזְּמַן
כְּמוֹ בְּאוֹתִיּוֹת, בָּרֵיחַ
בְּאֵינֵךְ אֲנִי אוֹבֵד בְּעָנְיִי
והיכן שאת
כָּל הַלַּיְלָה הִתְחַנַּנְתִּי
מִתְחַטֵּא לְפָנַיִךְ בִּשְׁפִיּוּת אַחֲרוֹנָה
מַפִּיל אֶת כָּל מִלּוֹת הָאַהֲבָה
לַשֶּׁקַע הַנִּסְתָּר שֶׁעֲדַיִן רָתַךְ בָּךְ.
תּוֹצְאוֹת הַ-C.T. דָּמְמוּ עַל הַשֻּׁלְחָן
הַקִּיּוּם הַחוֹלֵף דִּבֵּר
וַאֲנִי הֵזַזְתִּי לָךְ בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה
אֶצְבָּעוֹת שֶׁהֶרְאוּ בִּי תָּמִיד
אֶת כָּל הַשִּׁיר וְהָאוֹר וְהַמַּעְיָן
מְנַסֶּה מִבְּלִי שֶׁתַּרְגִּישִׁי שֶׁיִּתְפְּסוּ בַּקַּרְקַע,
גַּם עַל קַרְקַע מִתְפּוֹרֶרֶת צוֹמְחִים יְלָדִים
וְחִצֵּי חֲלוֹמוֹת, יָדַעְתִּי תָּמִיד מֵעֵינַיִךְ.
אָמַרְתְּ לִי הַיּוֹם שֶׁהַיְלָדִים זֶה אַתְּ,
כְּשֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת מִישֶׁהוּ אַחֵר וְדַרְכּוֹ אֲנִי אוֹהֶבֶת
אֶת עַצְמִי זֶה הַכֹּל, זֶה כָּל הַתְּפִלָּה
וְהַזֵּיתִים וְהֶהָרִים הַנּוֹטְפִים
שֶׁהָיוּ נוֹפְלִים אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ
שֶׁהָיִינוּ יַחַד.
נָא תִּפְסִי
נָא תִּפְסִי בְּכָל תְּשׁוּקוֹת הַיֹּפִי וְהַטּוֹב
שֶׁיָּדַעְתְּ, שֶׁהִבְעַרְתְּ בִּי
נָא תִּפְסִי בָּאֲדָמָה הַזֹּאת
תִּפְסִי
כָּל הַיָּמִים
(כסלו-טבת תשס"ג)
*
הָיִיתִי מַרְטִיב הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלָּךְ
מַרְטִיב נְשִׁיקוֹת שֶׁהָיִית מְנַשֶּׁקֶת לִי
גַּם יֶלֶד גָּדוֹל צָרִיךְ נְשִׁיקָה, אָמַרְתְּ,
גַּם יֶלֶד גָּדוֹל צָרִיךְ
לְהַרְטִיב נְשִׁיקָה שֶׁלָּךְ
טיוטת הספד ליום השנה
וְאַחֲרֵי שָׁנָה שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא גַּעְגּוּעַ, חוּטִים שֶׁל לְבַד בִּפְרִישָׂה מִצְטַבֶּרֶת, אֲנִי בָּא אֵלַיִךְ, מְנַסֶּה לְהִזָּכֵר אַחֲרֵי מַחְסוֹם הַדּוֹקְרָנִים הֵיכָן אַתְּ וְאִם לֹא קַר לָךְ בַּקֹּר הַיְרוּשַׁלְמִי הַזֶּה, בַּלֵּילוֹת הַלָּלוּ שֶׁגּוּף נֶהֱנֶה מִן הַגּוּף. שָׁנָה לֹא בָּאתִי כִּי לֹא מַאֲמִין, כִּי לֹא מָקוֹם, כִּי לֹא הִשְׁאַרְתִּי אֶבֶן בַּחִפּוּשִׂים שֶׁלָּנוּ אַחֲרֵינוּ. עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹלֵחַ בְּרַעַד יָד לְהַקְפִּיא הַכֹּל, לַעֲצֹר וַאֲנַחְנוּ יַחַד, לְהִצְטַלֵּם וּלְהַנְצִיחַ. לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶלָּחֵם בָּזֶה, שֶׁאֶצְלֹל בִּמְצוּלוֹת חַסְרוֹת שֵׁם וַעֲשָׂבִים, שֶׁהַשִּׁכְחָה (יִמַּח שְׁמָהּ) תַּעֲלֶה גַּם בָּנוּ.
מָחָר אֲנִי עוֹלֶה עִם כֻּלָּם. אֲנִי יוֹדֵעַ, קָשֶׁה לִי לִבְכּוֹת כְּשֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים סְבִיבִי, אֶת זֶה לֹא הִצְלַחְתִּי לִלְמֹד מֵעֵינַיִךְ. סָמַכְתִּי תָּמִיד שֶׁאַתְּ בּוֹכָה גַּם בִּשְׁבִילִי. נֹאמַר תְּהִלִּים, יְדַבְּרוּ מְעַט, אַחַר נֹאמַר קַדִּישׁ וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ, נְנַסֶּה לְהַעֲבִיר הַכֹּל לְשָׂפָה אַחֶרֶת וְנֵלֵךְ. גַּם אֲנִי אֵלֵךְ. לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה, אוֹמְרִים לִי שֶׁזֶּה מַה שֶּׁאַתְּ רוֹצָה (מֵאֵיפֹה הֵם יוֹדְעִים?), אֲבָל אֲנִי אֶשָּׁאֵר, כְּלוֹמַר לֹא בָּאתִי כִּי תָּמִיד הָיִיתִי, וְרַק שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים כֵּיצַד זֶה אֶפְשָׁרִי.
בַּיְצִיאָה, כְּשֶׁנָּטַלְתִּי יָדַיִם, חָשַׁבְתִּי שֶׁאוּלַי גַּם דַּף שֶׁנִּתְלַשׁ הוּא סִיּוּם שֶׁכְּבָר הָיָה
הַתְחָלָה
****
להזמנות: תחינה על האינטימיות מאת אלחנן ניר
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד