רעננות אקספרסיבית יוצאת דופן מאפיינת את שירתו של יעקב כהן. כעובד אדמה, תושב הגליל המערבי, וכמורה בתיכון, לא נימי הנפש העדינים ביותר הם עניינו, כי אם הברוטליות של הקיום עצמו, ואיתה הוא מתמודד באמצעות תבונתו של המתבונן מן הצד ובעזרת הרפלקציה האמנותית. בשירתו בספרו תפרחות נרקיסים שוקלות להניף ראש קטן אֱמוּני ניכרות ההשכלה והסקרנות, הרגישות לשפה ולרבדיה, ההיכרות עם המקורות היהודיים כמו עם ספרות העולם, וגם המודעות ליחסי הכוחות החברתיים: מרכז ופריפריה, עיר וכפר, הון ועבודת כפיים, הנעלה והנלעג במה שמכונה "תרבות".
העולמות שבהם עוסקת שירתו של כהן מגוונים – היסטוריה, כלכלה, חיי הרוח, וגם גידול צאן, מלאכות בית ופרנסה – אך בכל שיריו טבוע איזה חותם כפול של כעס וחמלה, של הומור ואימה. ניסיונו בחיי הטבע אינו מתורגם לפסטורליה תמימה, כי אם לתפיסה מקורית של השפה וגבולותיה, ובתוכם הוא מעמיד יצירה מקורית ונועזת, ספר ביכורים שחותם של אמת טבוע בו. "אֵינִי כְּמוֹתָם / הַשּׁוֹזְרִים אַהֲבָה וְגוּף וּמַשְׁמָעוּת בְּאָהֳלָהּ שֶׁל שָׂפָה, מְגֻחָכִים", הוא כותב, "יֵשׁ בִּי אֵיזוֹ נְקֻדָּה, בְּמֹתֶן שְׂמֹאל, שָׁם הַדְּבַשׁ הַנִּגָּר / מִתְגַּבֵּשׁ בַּחֹרֶף וּמַפְסִיק קִלּוּחוֹ".