לשם מה לקרוא שירה במאה ה-21?

לשם מה לקרוא שירה במאה ה-21?

נתב"ג עמוס, מחירי החופשות גואים, הרעש ברחובות העיר בלתי נסבל, מן הפוליטיקה אין מפלט, הפיד גולל עוד ועוד הסחות דעת, אפילו אתרי הנופש צפופים עד בלי די. מה יעשה מי שמבקש לו הפוגה? מה תעשה מי שמחפשת רגע של שקט, פינה לעצמה, מפלט מעול הפרנסה, משברון לב, מבוהק המסכים וריצודם, מהמולת היומיום?

לאן ילכו? מה יעשו? אולי יחליטו פשוט להחליף נוף, לנשום אוויר חדש, לצאת לטבע, לחוף הים. אולי ייסעו, למשל, להרי ירושלים? שם, אם יתמזל מזלם, יופיע פתאום לפניהם יופי גדול: סוסים עומדים לבדם במרעה, זקופים, איילות מדלגות אי שם, אצילוֹת, ואבנים גדולות נטועות באדמה, מסמלות זמנים עתיקים ועתיד שבעצם קיומו טמונה איזו נחמה. ואז, כבאורח פלא, ייעצר הכול, תשתרר דממה. לנוכח יופי שכזה אדם נזכר לעתים במשהו הגנוז בתוכו, באיזו נקודה של שקט, באפשרות לכונן אינטימיות בינו ובין עצמו, וגם להתכוון אל המיטב שבקיום.

ומה נחוץ לשם כך? כאמור: סוסים, איילות, אבני ירושלים הכבדות. והרי אלה בדיוק מרכיבי תשובתה השירית המפורסמת של לאה גולדברג לשאלה: "לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?":

וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?
וּבָאַיָּלוֹת?
וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת
שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?

ידידה של גולדברג, המשורר זוכה פרס ישראל טוביה ריבנר, תיאר מפגש דומה עם היופי כך: "עַכְשָׁו חָדַל רַעַשׁ הָעוֹלָם/ לֹא עוֹד רָדוּף לִבִּי נַפְשִׁי/ לֹא מֵאֵוָה דָּבָר". שניהם היטיבו לתאר דבר-מה שכמעט אי אפשר להגדיר, ובכל זאת, אפשר לחוות:

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם,
אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר;
אַרְגִּישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד
הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.
                    ח"נ ביאליק

לשירה, כמובן, דרכים נוספות, רבות ומגוונות, להמטיר השפעה מיטיבה על נפש האדם, ואלה רבות כשם שרבות צורותיה של השירה עצמה: שירה של סערת נפש, שירת תפילה, שירה האפופה קודש אף על פי שכולה חול, שירה קרקסית ושירה שקולה, שירה המשמרת זיקה למסורת בת אלפי שנים ושירה המבקשת לנתץ אותה; ועוד ועוד. כולן שונות מאוד זו מזו, ובכל זאת, נדמה שכולן משאירות את השירה במרחב של אינטימיות העשויה במידת האדם, ובמרחק בטוח מהמולת העולם, מרחק המאפשר לכל אחד ואחת את אותו רגע נכסף של הפוגה, של מנוחה, של מגע עם הרוח:

וְעָשִׂיתִי בִּי
סִפִּים סִפִּים
לְהֵעָצֵר וְלִרְאוֹת

וְגִלַּפְתִּי בִּי
מַדְרֵגוֹת מַדְרֵגוֹת
לִרְאוֹת שָׁמַיִם

וְקֶרֶן שְׁלֵוָה נָגְעָה בִּי
                    מרים חלפי ברוך

מכיוון שאין להכחיש ובוודאי קשה לצמצמם את עומס הגירויים המוטלים על האדם במאה ה-21, ואת קוצר הזמן, ואת הכורח לתמרן בין אינספור ומטלות, ואת דרישות מנהל הבנק והרופאה והמורה, נדמה שאין מתאימה מן השירה כדי לפתוח בתוככי הלב מרחב רגעי של שקט, של דממה, של התפעמות והכרת טובה: שיר קצר אחד, ספרון של משוררת אהובה, מפגש חופז ועמוק עם שורה מרטיטת לב – לעתים די בהם לחולל מפנה של ממש בנפש באמצע היום, ולו לרגע קט. ואז: "יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ", בלשונה של דליה רביקוביץ.

תְּלוּלִית הַחוֹל שֶׁמֶשׁ רָוְתָה,
עַל תְּלוּלִית הַחוֹל – אֲנִי וְאַתָּה,
וּבַלֵּב –
אֹשֶׁר שָׁלֵו.
                    רחל


שִׂימוּ לֵב לַסָּגֹל הָרוֹעֵד (...)
שִׂימוּ לֵב, מַשְּׁשׁוּ, גְּעוּ הֵיטֵב. כִּפְלַיִם
לִשְׁאֹף אֶת הָאוֹר, לְהָאִיר
כָּל עָנָן. הוּא עוֹבֵר. וְהַלַּיְלָה
לֹא יְאַחֵר.
                    נתן זך

וכשם שאדם קורא שירה, השירה קוראת אותו. המשורר הפולני זביגנייב הרברט העניק לה מעמד של "עֵד אוהב". האין זה תפקיד נעלה? להיות "עֵד אוהב?" הרי לעתים כל שדרוש לו לאדם הוא הכרה אמפתית בסבלו - יהיה זה זעיר או גדול ככל שיהיה – ובעצם היותו. אין כמשוררת המופלאה זלדה לדעת זאת:

הוֹי! הוֹי! הוֹי!
אָבִי וְאִמִּי
בּוֹכִים עַל הַחוֹף.

לָמָּה הַבְּכִי?
לָמָּה הַהִי?
הֲלֹא קַרְקַע הַיָּם
מֶרְכָּבָה לֵאלֹהִים.

נורית זרחי, זוכת פרס ישראל אף היא, כתבה פעם כי השירה "מְנַסָּה לְהִתְחָרוֹת בְּאַלִּימוּת הַחַיִּים". אגי משעול הוסיפה כי "מִדֵּי פַּעַם נִשְׁלַף סֵפֶר וְרַחַשׁ דַּפָּיו/ הוּא מַשָּׁק כְּנָפַיִם אֶל הַטָּמִיר", וחתן פרס ישראל שלישי, ארז ביטון, טען כי אדם "תָּמִיד נוֹשֵׂא עִמּוֹ שִׁיר", אשר "מְשַׁכֵּךְ אֶת תַּאֲוָתוֹ לְרִיצָה לְמֶרְחַקִּים/ וְעָלָיו לָדַעַת/ שֶׁגַּם אִם יַעֲמֹד מִלֶּכֶת/ הוּא יַגִּיעַ/ מִפְּנֵי שֶׁהוּא תָּמִיד/ בְּאֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם."

פאול צלאן, שחווה על בשרו את שואת יהודי אירופה, כתב, אולי במפתיע, " איני רואה שום הבדל עקרוני בין לחיצת יד לשיר". משמע, השירה לעולם לא תשאף להרחיק, כי אם לקרב תמיד. כמוה כמפגש, כקשר עין, כבקשת ידידות, כהסכמה הדדית, כהבעת אמון. המשוררת אמריקאית האהובה אמילי דיקנסון נותנת בשירה סימנים משלה: "כשאני קוראת ספר המשלח בגופי צינה כזאת, עד ששום אש לא תוכל לחמם אותי, אני יודעת כי זוהי שירה. כשאני חשה גופנית כאילו הותז קודקוד ראשי מעלי, אני יודעת כי זוהי שירה".

נסו זאת. קחו ספר מן המדף. קראו שורה, שתיים, בית, עמוד:

שָׁם אָהַב אוֹתִי אִישׁ / לֹא הוֹתִיר לִי צִפֹּרֶן.
דליה רביקוביץ

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ/ יָכוֹל אָדָם גַּם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה
ברטולט ברכט

וְהַנָּדִיר הַזֶּה לְהַאֲזִין לִנְשִׁימוֹתָיו / וְהַנָּדִיר הַזֶּה לָשִׂים זֵרִים סְבִיב מִשְׁאֲלוֹתָיו(...) // וְהַנָּדִיר הַזֶּה, כְּלוֹמַר יַלְדִּי, רַק יַלְדִּי./ אַחַר-כָּךְ אֱלֹהִים/ וְרֵעָיו.
חדוה הרכבי

מִי יִשָּׁאֵר? מָה יִשָּׁאֵר? הֲבָרָה פְּשׁוּטָה (...) / טִפָּה אַחַת נוֹתֶרֶת בְּכָל קַנְקַן שֶׁל יֵין/ מי יִשָּׁאֵר? אֱלֹהִים. לֹא דַּי לָכֶם עֲדַיִן?
אברהם סוצקבר

האם צינה אחזה בגופכם? האם זו שירה, לפי מבחן דיקנסון, לפי מבחן לבכם?

משורר אמריקאי גדול אחר, רוברט פרוסט, סיכם ואמר: "שירה היא דרך לאחוז בעולם בגרונו?" מדוע, בעצם, לאחוז בעולם בגרונו? האם משום שהשירה מנסה תמיד לאחוז בבר חלוף? האם בשל המרחק השורר לרוב בין העצמי ובין העולם, מרחק שעליו השירה מבקשת לגשר? על אבן המציבה שלו ביקש פרוסט לחקוק את המילים "היה לי ריב אוהבים עם העולם". האין זה היחס נכון - "ריב אוהבים" - לעולם סואן, פגום מעצם טבעו, שמרובה בו הקושי ומרובה בו ההתרוצצות ומעטים בו רגעי השקט, רגעי היופי, רגעים של הכרה בטוב, רגעים של שירה החבויים מאחורי הרעש הגדול?

ורגעים אלה: האם לא ראוי להילחם עליהם בחירוף נפש? כן, ראוי להילחם, אומר פרוסט, אבל כזוג אוהבים, כלומר, לא מתוך ניכור, לא מתוך הרמת ידיים, כי אם תמיד מתוך קרבה, מתוך כמיהה להתאחד ולו לרגע עם אותה נקודה מסתורית בנפש שבה עדיין אפשר להאמין בקיומו של החסד.
וכמיהה זו, האין היא התשובה הטובה ביותר לשאלה: לשם מה לקרוא שירה במאה ה-21.

ספרי סדרת מבחר | זוטא