את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומנים מופתיים. אבל הרומן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה גם לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה.
המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.
לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות. ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה.
המסגרת הכרונולוגית של הספר היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני אדם של יום-יום, וכל מה שטרגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו, בפואנטות שהספר משופע בהן. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר.הרומן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי-הדיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינצבורגית, שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו.