ספרות הילדים העברית דיברה דור אחר דור, בגלוי ובדרכי עקיפין נעלמות, בזכות החתירה לחיי שלום ואחווה. מורכבותו וריבוי פניו של המושג "שלום" מלמדים שלפנינו מושג תלוי-אינטרפרטציה – מטבע או אסימון שכל אחד מנפיק אותו לפי ערכו, מטביע עליו את דיוקנו האישי ויוצק לתוכו את חלומותיו ומשאלות לבבו. יש היוצקים לתוכו תכנים אוּטוֹפּיים – חזוניים ומרוממים – המרחפים בשפריר עליון, ויש המתבוננים בו בספקנות מרובה ומוכנים להסתפק במצב של "שלום קר", של "אי לָחמה" או של "שביתת נשק", ובלבד שהמצב לא יידרדר לעימות אלים בין הצדדים הנתונים במחלוקת.
ח"נ ביאליק, ש' בן-ציון, נתן אלתרמן ולאה גולדברג – שכָּתבו למבוגרים ולילדים גם יחד – לא רצו להציג את "כרטיס הזיהוי" הפוליטי שלהם באופן ישיר וגלוי. על עגנון אפילו נאסר מטעם המו"ל לתת ביצירותיו פומבי לדעותיו הפוליטיות. את השקפתם החברתית-מדינית שילבו סופרים גדולים אלה במקום הצפוי פחות מכול – ביצירותיהם הילדיות ה"תמימות" והחפּוֹת כביכול מכל מגמתיוּת. בכך השיגו מטרה כפולה: הם לא נחשפו במישרין לפני קהל הקוראים הרחב, מחד גיסא, ומאידך גיסא – הם חינכו את בני הדור הצעיר בעקיפין ברוח אמונותיהם ודעותיהם מבלי שניתן היה להאשימם באינדוקטרינציה ישירה ומגמתית. גם ממשיכיהם בספרות הילדים – נחום גוטמן ובנימין תמוז ידעו היטב ש"גירסא דינקותא" כוחה רב, שהרי היא נחרתת בנפש הילד ונטמעת בקִרבּהּ לכל החיים. כיום סופרים כדוגמת אברהם ב' יהושע, עמוס עוז, מאיר שלֵו ודויד גרוסמן נוהגים אף הם לכתוב את יצירותיהם לילדים "עם תחתית כפולה". הספר על יונה ועל נער מציג את החתירה לשלום כפי שהיא משתקפת ביצירות נבחרות מ"דור התחייה" ועד ימינו.
זיוה שמיר, פרופסור (אמריטה) לספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב עמדה בראש מכון כץ לחקר הספרות העברית ובראש בית הספר למדעי-היהדות של אוניברסיטת תל אביב. כיום היא מלמדת ספרות עברית במרכז הבינתחומי בהרצליה. חיברה שלושים ספרי מחקר, ערכה ספרים רבים והוציאה לאור שלושה ספרי תרגומים מן השירה האנגלית והצרפתית. זכתה בפרס על מפעל חיים מטעם אוניברסיטת בר-אילן ובפרס על מפעל חיים מטעם משרד החינוך והחברה לידע-עם. כן זכתה פעמיים בפרס לוין קיפניס לחקר ספרות הילדים (תשמ"ז, תשע"ז).