הספר השני חובק כשבע שנים מחייהן של שתי החבֵרות, מגיל 16 עד 23, מתחילת 1960 ועד סוף 1966. פרנטה ממשיכה להחיות בו באמינות יוצאת-דופן את כל גלריית הדמויות הרחבה של השכונה, המוכּרת לנו מן הכרך הקודם – למעשה, ב-496 עמודי הספר לא נוספו יותר משבע-שמונה דמויות חדשות – אך התמורות בחיי כולן מדהימות. הספר כה מצליח להנחית שוב ושוב הפתעות מרעישות חדשות, עד ש'הטיימס' הלונדוני כתב על פרנטה שהיא מעין "בלזק הפוגש את 'הסופרנוס' וכותב מחדש את התיאוריה הפמיניסטית".

הקשר הסימביוטי הייחודי בין לִילה לאלנה עוד מעמיק בספר השני, חרף כל התהפוכות. אכן, נמצא בו יותר קנאה בין השתיים, יותר שנאה, וגם תחרות על בקיאות, על כתיבה, ואפילו על לבו של גבר; ילכו ויתרחבו תקופות של נֶתק בין השתיים; ובעוד אלנה נראית כמי שהולכת ובונה את עצמה, נדמית לִילה כמי שדווקא מוחקת את עצמה בהרס עצמי. ואף-על-פי-כן, עדיין כל אחת מן השתיים מממשת את חלומותיה של האחרת, נפרמת ונבנית מתוך מה שהיא לוקחת מחברתה, תוך כדי שהיא חווה את עצמה – במתח ובהיקסמות – לעומת האחרת, לנוכח מבטה המדומיין. בין המעשים הדרמטיים שעושה אלנה אין כמעט אחד שלא נועד להעמיד "מכת נגד" למה שנראה לה שעושה כרגע חברתה. והשורשים העמוקים שנטעה האחת באחרת אפילו בגיל עשר, מצמיחים משהו מרחיק-לכת עכשיו, בגיל 23.

	התפוצצויות תדירות של עונג אריק גלסנר על המעלות הרבות של הרומאן שאחראיות לעונג שהוא מזמן.
	שירה סתיו על העונג של הרומן הגדול "גדולתה של פרנטה היא גם במנעד האנושי הרחב ביותר שהיא מתווה לקיום הנשי, שנדמה לפעמים כאילו מעולם לא הותווה כך באף ספרות אחרת".
	עטרה אופק ממליצה בחום
	עמוק כמו שציפינו יותם שווימר מצא בספרה החדש של פרנטה "קצב מעולה, עלילה סוחפת ועומק פסיכולוגי יוצא מן הכלל".
	טעימה מהספר לא הצלחתי להאמין שסטפנו, האדיב כל־כך, המאוהב כל־כך, נתן במתנה למרצ'לו סוֹלארָה את המזכרת מלִילה הילדה...