בשלהי שנת 1934 נערכו מספר פגישות בן דויד בן-גוריון, מנהיגה של תנועת העבודה הישראלית, לבין זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, בניסיון לפייס בין שתי התנועות. "סדרת המפגשים הללו", כותב א.ב. יהושע בפתח-דבר למחזהו היֵלכו שניים יחדיו (שהוא המחזה החמישי שכתב), "ריתקה את התעניינותי ההיסטורית, וכאשר למדתי שבמהלך אחד המפגשים שהתקיים בדירה פרטית בלונדון טיגן בן-גוריון חביתה לז'בוטינסקי, נדלק בי 'יצר ספרותי', שעורר אותי להעלות מחזה שיסודות היסטוריים ודמיוניים מעורבבים בו יחדיו, על מנת להחיות מחדש את הדיאלוג בין שני המנהיגים ההיסטוריים הללו, שעדיין רלוונטיים בשיח האידיאולוגי והפוליטי של ישראל בימינו".
| זה עתה סיימתי את קריאת המחזה, ואכן נפעמתי. לא קל לתאר בהגינות וביושר שני אישים כה מורכבים כבן-גוריון וז'בוטינסקי, ומה עוד שברור שאהדה אינה נתונה לשניהם באותה מידה. אבל יהושע הצליח לאפיין את שניהם וגם לתאר דרמטית את יחסי האיבה וההערכה המורכבים שביניהם, וכיצד הם בכל זאת משתנים תוך כדי היכרותם. הדרמה האישית והלאומית עולה בצורה חזקה מאוד מפיהם, כאשר הם פורסים את משנתם. המחבר עושה צדק עם שניהם ויוצק לדרמה ספרותית אירוע היסטורי שכמעט נשכח. כך גם הצליח לתאר את ערגתם של השניים למצוא מכנה משותף, יחד עם מודעותם לכך שהדבר כמעט בלתי אפשרי.
פרופ' שלמה אבינרי |