"שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד" – כך, במשפט מצליף, פותחת ג'ובנה את הרומאן. "היא מקבלת את הפרצוף של ויטוריה", לוחש האב לאם, ומתכוון לאחותו, דודתה של ג'ובנה. מכאן מתחיל להתגלגל כדור־השלג המחולל את כל הספר, ודומה שלא נותר אלא למלא את המרחב שבין המשפט האגבי הנפלט לאב – משפט שהופך את כל עולמה של בתו בת ה־12 – לבין הצונאמי העתידי של התפרקות המשפחה ושל השנים הכואבות שבעקבותיה, שנים שבהן תהפוך ג'ובנה מילדה חבוקה בחיק משפחתה לנערה בוגרת מפוכחת, ובהן יתחלפו תדיר תשובותיה לשאלה: מה אני ואיזה אדם אני יכולה להיות.
עד לאותו רגע היתה ג'ובנה ילדת שמנת, בת להורים אינטלקטואלים ממרומי נפולי העילית המעודנת, המעריצה את אביה, שהעניק לה רק אישורים וחיזוקים. האמירה הטראומטית שלו מציתה בה אובססיה מתמשכת לפגוש את דודתה, שאביה מתעב ומחרים, כלומר להכיר את מי שהיא כביכול תהפוך להיות, את העתיד שלה־עצמה. מסיפורי ההורים מצטיירת הדודה – עוזרת־בית חסרת כל השכלה – כאשה גסת־רוח ודמונית, שכיעור וזדון משתלבים בה באופן מושלם, אשר חלומה הוא להרוס את אחיה בשל פרשייה מבישה מן העבר.
כדי להתחיל להיפגש עם הדודה על ג'ובנה לרדת לתחתית התחתיות של נפולי, כביכול לעיר אחרת, זרה ומפחידה, עיר ווּלגארית, ייצרית ואותנטית, שגם אביה נולד וגדל בה. ג'ובנה, שתמיד היא צל של מישהו, ומבקשת כל העת מבט שייתן תוקף לקיומה, נסחפת בהשראת דודתה לחשוף את הצביעויות, הבגידות והשקרים של חיי המבוגרים. מבטה החדש סודק כליל את דמויות הוריה, שובר לרסיסים את יחסה כלפיהם ואת תחושת הערך העצמי ששאבה מהם, ומסעיר בה מערבולת של שקרים, פנטזיות וגחמות־רוע; חיי השקר של המתבגרים אינם מביישים את אלה של המבוגרים.
הסיפור שג'ובנה מצליחה להבין, ומספרת, שונה בנקודות קריטיות ממה שמשחזרים הקוראים מאחוריה גבה. את סבך האהבות והבגידות של אותן שנים היא שוזרת למקלעת של "גורל משפחתי" חוזר, של שלושה משולשים בוגדניים, המורכבים כל־אחד מגבר ושתי נשים, משולשים אשר מככבים בהם, בתורם, דודתה, אביה והיא־עצמה. צמיד מקולל, מחולל מזל רע וממיט אסונות, מועבר בין המשולשים הללו, נמסר תמיד למישהי במעשה של בגידה. האם תוכל ג'ובנה לשמוט את הצמיד הזה מחייה?
אלנה פרנטה הצליחה לברוא כאן לא רק סיפור מהפנט וממכר, אלא עולם שלם שלתוכו היא יוצקת, באינטליגנציה רגשית עילאית, מצבים נפשיים גועשים ודיאלוגים מבריקים.
"כמו תמיד אצל פרנטה, הכל עובר דרך הסיפור, דרך העלילה. זהו חוק ברזל בכתיבתה – קדושת העלילה. וזה אולי סוד הקסם והכישוף של פרנטה, מה שהופך אותה לסופרת הגדולה של המאה ה-21, ומה שמעורר בעת הקריאה את התחושה כי יש לקרוא את ספריה כאילו חייך תלויים בכך". ג'וליה פרמנטו צייזלר, הארץ
"'חיי השקר של המבוגרים' עולה בעיני בהרבה על קודמיו – ארבעת הספרים המרכיבים את המאגנום אופוס, היצירה הגדולה, של פרנטה". חבצלת פרבר, מקור ראשון