מכתבים מבית הסוהר

רוזה לוקסמבורג (1919-1871), גרמנייה ממוצא יהודי, הייתה מן הלוחמות הדגולות למען חברה צודקת ושוויונית יותר. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה היא נאסרה בשל התנגדותה למלחמה.
 המכתבים שכתבה מבית הסוהר לידידתה, ונאספו כאן, הם עדות לגדלות רוחו של האדם וליפי נפשה. זמן קצר לאחר שחרורה נרצחה לוקסמבורג בידי מתנקשים. המכתבים שבספר תורגמו לעברית לראשונה ב-1942 בידי לאה גולדברג. כעת מוגשת לקוראים מהדורה מחודשת של תרגום זה בלוויית פתח דבר מאת שולמית אלוני.
******

קישורים:
איך מממשים אומץ לב? איך מטפחים רוח אופטימית? איך שומרים על ישות הומניסטית בין כתלי בית סוהר? איך ממשיכים לחיות, לשתול צמחים, להאכיל ציפורים, להתפעל מגוון ורוד בענן מרוחק, לרקום תוכניות מהפכניות, לדבוק בעקרונות, לתכנן טיול לקורסיקה, בעודך בכלא. מכתבים מבית הסוהר

אולי אין תשובות לשאלות האלה. נותרת רק האפשרות להתבונן באישיות נדירה, כפי שהיא עולה מתוך הספר הדקיק שלפנינו. אולי אפשר רק לקבל את עובדת קיומם של עוצמה נפשית ויופי פנימי כפי שנגלו במכתבי רוזה לוקסמבורג.

אסופת המכתבים מספקת שפע הוכחות לגדלות רוחה העדינה של לוקסמבורג. היא מוסיפה את החומר הרך והאיתן שמעבר לפרטים הביוגרפים הידועים. הפתח הרגשי שמקנים המכתבים לקורא, מעניק ללוקסמבורג ממדים של אשה חיה, מאוהבת בפרטים המרכיבים את עולם החיים, משוררת חבויה שבחרה להקדיש עצמה לפוליטיקה מהפכנית, אינטלקטואלית שמצילה חיפושית זבל שנקרתה על דרכה.

מכתביה של לוקסמבורג לסופי (סוניה), אשת שותפה לדרך (קרל ליבקנכט), ממחישים אשה אמיצה, אופטימית ומלאת חמלה. תועפות החמלה שלה היו מספיקות כדי לחבק את כל הנידחים והמוכים בעולם, לטפל בכל הציפורים הסובלות מן הקור בחוץ, לטפח כל צמח שיודע לצמוח ובעיקר לקרוא לו בשם. הידע שלה בתחומים רבים (ספרות, אמנות, היסטוריה, בוטניקה, זואולוגיה, גיאולוגיה וגיאוגרפיה) היה מדהים,
והוא בא לביטוי בדפים הפנימיים, דפי הנפש העשירים האלה. לכאורה, מכתבים לחברה שבעלה גם הוא יושב בכלא, ולמעשה, מגילות המכילות את כל היפה והזך שבאנושי.

גרמניה של ערב מלחמת העולם הראשונה לא אהבה את לוקסמבורג. היא הייתה ממייסדות המפלגה הקומוניסטית בגרמניה והביעה התנגדות גלויה למלחמה. ב-1916 נאסרה למשך שנתיים. כשנה לאחר שחרורה נתפסה עם ליבקנכט בידי אנשי המיליציה הימנית "פריקורפס". שניהם נרצחו באותו ערב. גופתה של לוקסמבורג הושלכה לתעלה בטירגרטן.

בערב מושלג, לפי שנים אחדות, עמדתי על שביל צדדי בשולי אותו פארק, מול הגלעד לזכר לוקסמבורג. לוח מתכת כבד מושלך אלכסונית אל תוך תעלת המים, נושא על שדרתו את שמה באותיות מתכת גדולות ביותר. הגלעד מושך תשומת לב מפני שהוא מפריע לעין הנהנית משלוות הגן הרחב. קולות בעלי החיים מגן החיות הסמוך מגיעים הנה בברור. זה המקום שבו הושלכה גופתה. במרחק מה, על שפת הנוֹייֶה-זֶה, ניצב הגלעד לליבקנכט. עמוד כמו עתיק, שחיפוי הלבנים נקרע מעליו בחלקו. עוד שם באותיות גדולות. אי אפשר להתעלם משני הסימנים האלה בלב ברלין.

לאה גולדברג העניקה את העברית שלה למכתבי לוקסמבורג. העושר הנפשי היה לעושר של שפה. מבחינת התמות וכלי ההבעה הרגשתי שחזרתי לבית חם ויציב. בשלב מסוים של הקריאה, הפנים של שתי הנשים התאחדו בעיני רוחי.

אשה אמיצה, רבת חמלה, משוררת חבויה / תלמה אדמון , זמן תל אביב