עוד שנים רבות לאחר מותו נותר ברטולט ברכט המשורר כמו פצצת זמן חבויה שהמשיכה לתקתק באין-רואה מתחת לספרות העולמית. שירתו הוסתרה זמן רב על ידי הדרמות והתיאוריות שלו. מרבית שיריו של ברכט לא כונסו בספרים או לא פורסמו כלל בחייו. עם זאת יש לשירתו מעמד ראשוני ביצירתו; ברכט המחזאי הוא בראש וראשונה משורר, והיום, לאחר שנתפרסמה מרבית שירתו, חושבים רבים שהיא ההישג הספרותי החשוב ביותר שלו.
ב-1924 זכה ברכט בפרס קלייסט היוקרתי, אשר סלל את דרכו לברלין ולפרסומו הגדול כמחזאי וכמשורר. עם עליית הנאצים לשלטון נאלץ לגלות מגרמניה, והוא שב אליה רק ב-1949.
ברכט מתמודד בשיריו עם גורלו של אדם בג'ונגל של הכרך המודרני, עם חיי האדם מול האידיאולוגיות הגדולות של המאה והמשטרים הטוטליטאריים, ועם "גלות המשוררים". שיריו מבססים פואטיקה מודרניסטית של שיר ישיר, בוטה, מנוּזר - שונה מאוד מן הדגם האֶליוטי של שיר תרבותי, קשה, מרוכז בלשונו.
בספר זה ניתן, לראשונה בעברית, מבחר רחב משירתו של ברכט על כל תקופותיה, בתרגומו החזק והגמיש של ה. בנימין (בנימין הרשב), המוסר את הג'סטה הריתמית של ברכט המשורר.
שריפת הספרים
כשהמשטר צוה, ספרים עם ידיעות מזיקות
לשרף בפומבי, ומכל כוון
שוורים אולצו למשך עגלות מלאות ספרים
אל המדורות, גילה סופר אחד
אשר נרדף לגולה, אחד הטובים, תוך בדיקת
רשימת הנשרפים, בפלצות גמורה
שספריו נשכחו. הוא מהר אל שולחן-הכתיבה
ועל כנפי הזעם כתב מכתב אל השליטים.
תשרפו אותי! כתב בעט מעופף, תשרפו אותי!
אל תעשו לי את זה! אל תשאירו אותי בחוץ! האם לא
ספרתי תמיד את האמת בספרי? ועכשיו
אתם מציגים אותי שקרן! אני מצוה עליכם:
תשרפו אותי!