קובץ של עשרה סיפורים. הגיבורים הם דור שני לניצולי שואה, שבים וחווים את חיי הוריהם, בהתפרצות רגשות מחודשת, כאשר הם נקלעים, מרצון או שלא מרצון, אל תוך מסע לאיחוי חייהם.
מפאיום, מגלה את כאבה של אמו ניצולת שואה מסלוניקי.
קלריסה הקאפו, איבדה סיכוי לפתוח דף החלמה. חברתה למחנה זוכרת אותה גם אחרי שנים רבות. לעומתה, הצליחה היא להצמיח רקמה דקה על הצלקת והניחה על ראש ילדיה כובע זכוכית.
ד"ר איתן ליברמן הוא החלום שהתגשם, פיצוי ונחמה להוריו על העבר. כאשר הם נדרשים להעיד במשפטו של פושע נאצי, פורצים בו לפתע רגשות בושה ואשם. המזוודות של חייו נפרקות.
וכי מהו טיול? שואלת הבת שהעולם החיצון נחסם בפניה מאימת הסכנות האורבות.
פולה צימרמן מרעיבה את עצמה למוות, ונעמי בתה, צופה מן הצד ומושכת אליה את הרופא המטפל -בסיפור רעב.
ורוניקה הגרמניה, חוצה את הדרך לצד הקורבנות. היא עתידה להינשא לצעיר ישראלי, בנם של הניצולים. אבל המוסיקה אינה מכסה על פשעי העבר.
"על ראשם של הילדים ינוחו צערי וייסורי ככובע זכוכית", אומרת אחת האמהות בספר. הבנים שגדלו תחת כסות של חיים חדשים, מגלים בבגרותם כי אות הפצע טבוע גם בבשרם.
נאוה סמל ילידת תל אביב (1954) בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב.
על הספר "כובע זכוכית" זכתה נאוה סמל ב"פרס משואה"- המכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק, 1988.
למהדורה המחודשת של הספר (1998) נוסף מבוא מאת פרופ' נורית גוברין מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
כן הוסיפה נאוה סמל סיפור חדש "גן צלינה 1997", החותם את הקובץ ומביא את נקודת המבט של שנות התשעים על חוויית הדור השני.
המחזה "רעב" על פי סיפור מהקובץ, הופק על ידי הרדיו הגרמני בשנת 1988.
הסיפורים כובע זכוכית, אשה מפאיום, מזוודות, רעב, מסע לשתי ברלין תורגמו ופורסמו באנתולוגיות באנגליה, ספרד, גרמניה, צרפת, סין, טורקיה ואלבניה.
כובע זכוכית תורגם וראה אור בגרמניה (2000), איטליה (2002) ורומניה (2003).
"ההזדהות עמוקה עד כי לעתים יש הרגשה של עדות בגוף ראשון, ועם זאת שליטה מפוכחת, רבת כוח ועיצוב ספרותי אסתטי של הנוראות בחוויות."
הדואר, ארצות הברית, 1985
"בכשרון ספרותי מרתק ומרגש מתאר הספר אנשים הנמצאים כמונו, כל העת בנסיעות ובחיפושים אחר אנשים, מקומות ותשובות לרגשי הפחד, הבושה והאשם... זה מסוג הספרים שכשאתה גומר לקוראם אתה מעיין בהם שוב בהתרגשות ומוצא עצמך רץ כדי לחלק את האוצר גם עם אחרים."
רשת שוקן, 1985
"סמל היא אחד היוצרים הראשונים בישראל שטיפלו באומץ בנושא הדור השני."
ניו יורק טיימס, 1997
הביקורת משבחת
כל ספריה באתר >>>
מתוך הספר:
הלילה צנח עלינו, ג'ורג' ולש. בארץ הזו אינו גולש בנחת, אלא מצית דלקה עצומה על פני המים. את השעה הזו תיעבתי תמיד. זו תהיה בוודאי שעת מותי.
את זעמך לא הסתרת, נוקם ציפית לראות, ומה מצאת? לוחם מבוהל. הארץ הזו אמנם מבוצרת היטב, אבל לוחמיה התעייפו. כיצד אתה מעז לבוא אלי בתביעות? הן לילדו של הניצול לא ניתן לגדול בחסות הגבורה, כמו ילד שאביו נפל בקרב או חֵרף נפשו על אדמה.
תחת כיפת השפלה צמחתי, כעשב מבוהל. נתייסרתי משום קלונם של אב ואם שבּוּזוּ. אינך מבין כי נולדתי לגבר ואשה שבמועד מסוים בחייהם חדלו להיות יצורי אדם. אנחנו ילדיהם של אנשים לכודים בחרפתם. כן, כן, לכודים.
בבית הספר שיקרתי. אמרתי שהורי הקדימו לעלות לארץ. כדי שלא אדרש להודות כי אני הוא בנם של העקורים האומללים האלה.
אולי תהיה לי נחמה ביחד משלי, אבל ילד הוא פצע חדש.
כבר חציתי את הגיל שבו אבדו עלומיהם. הם הולכים ומזדקנים. כַּפֵנוּ מורמת וכפם מתרוקנת. עם אניצי השיבה, כאשר חלפה כבר אימת הרעב והקור, פוקעת קליפתם ושוב נאגרת בתוכם החרדה.
והעולם כולא את נשימתו ומצפה שיסתלקו. כל עוד בין החיים הם, נחבטת דלת מצפונו הרעועה.