הכוח האחר מותיר בצד את שאלת הז'אנר הספרותי, אין זה ספר בדיוני אך גם אין זו ביוגרפיה. זוהי סיפורת באחד משיאיה, שיוצאת מעובדות ומן החיים עצמם, דרך היומיומי ביותר, כאשר "לעבוד - זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביסו במלים" - מעבירה יהודית הנדל את "הכוח האחר", ואת החיים הנמשכים אחרי החיים הנגמרים, והבית. והחיים בבית. גם התמונות ועולם הציור אליהם נצמדים פרקים רבים בספר, הם לא רק תוצאה של המצבים המורכבים בהם נוצרו, אלא מיצוי מטאפורי המשמר את החולף במישור אחר. וכמוהם המישפטים שמוסיפים להכות בראש, ניגון זה או אחר, ספרים, הרחוב, הקפה, שכנים, ידידים ועצם הכתיבה - כל אלה במציאות היומית הקשה של המוות הפיזי מול הקיום האישי החריף של הנוכחות הרוחנית.
זהו ספר שמאמין בכוחם לחיות, "כמו חומר שרוף שנכנס לדם", בניגוד לחשד הנדוש בכוחם לייצג משהו, האופייני לספרים כה רבים. מן התחביר המיוחד, הסוגסטיבי, דרך הזיגזאגים של הכתיבה ועד לכאוב וחסר הרחמים ולצורות האפילות המרחפות בשולי מצבים מלאים הומור - מעיזה יהודית הנדל שוב ושוב ללכת עד הסוף, ולהפגיש - בהליכה ישרה על חבל דק - את הדברים המנקבים זה את זה ומחלחלים זה בזה בלי גינוני איפוק או עקיפין. ומן הפקעת הזאת פורצת ועולה אחת מיצירות הספרות היותר חזקות של השנים האחרונות.