'תולדות המצור על ליסבון' הוא רומן אהבה על רקע סיפור מלחמה מרתק כשלעצמו, אף שבין השניים מפרידות 800 שנים. סאראמאגו, כמו תמיד – שנון, מבריק, נוגע ללב בסנטימנטליות האירונית שלו, ובעל יכולת עצומה להחיות כל עניין שהוא כותב עליו, החל מטלפון מצלצל בלי שירימו את השפופרת, וכלה בליל האהבה הראשון של רווק מזדקן. מעטים מתחרים בו היום בספרות העולמית בכישרון הכתיבה.
ריימונדו סילבה, מגיה נחבא אל הכלים, רווק שמעודו לא ידע אהבה אמיתית, נתקף דחף לא-מחוור לו עצמו, ומכניס בהגהה האחרונה של ספר היסטוריה, מאחורי גבו של המחבר, את המלה 'לא' בנקודה מכרעת. במצור על ליסבון, במאה השתים-עשרה – אבן פינה בכינון זהותה של פורטוגל; ליסבון נכבשה אז מידי המאורים המוסלמים, ובמלחמה לקחו חלק, לפי ההיסטוריה המקובלת, הצלבנים שהיו אז בדרכם לארץ ישראל: הם נענו לבקשת מלכם של הפורטוגזים. אבל בנוסח המתוקן של המגיה, הם "לא נענו", דבר שמביא לרוויזיה מרחיקת לכת בהיסטוריה.
. המעשה הזה, שאיכשהו נראה כמאורע המשמעותי של חייו של סילבה (אולי בכינון זהותו שלו), גורם לשערוריה כשהספר רואה אור; אך אינו מגיע עד כדי פיטורים : מאריה-שרה, הממונה החדשה על המגיהים בהוצאה, מביאה את סילבה לכתוב מחדש פרק זה של ההיסטוריה לפי גירסתו. וזה משנה בעיקר את חייו שלו. למרבה הפלא, "ההיסטוריה" שסילבה כותב אינה הטלה שרירותית של "עובדות" הפוכות, אלא עושה שימוש קפדני ב"עובדות" ובטקסטים, לא פחות מן ההיסטוריה המקובלת, והוא אף מוצא פתרון מבריק שייגשר בין ה'לא' של הצלבנים לבין העובדה שידועה שורת שמות של צלבנים שלקחו חלק במצור ותוגמלו אחר כך.
אלא שההיסטוריה החדשה נוסח סאראמאגו כוללת גם סיפור (בדוי) על אהבתו של חייל פשוט (מוגיימה) בעצם הקרבות, חייל שמבקש שלא ימות בטרם יטעם מטעם החיים. עלילת ה'לא' של ההיסטוריה - כמו כל כתיבת היסטוריה - נובעת מסלקציה של "עובדות" המאורגנות באופן קוהרנטי, והבונה קשרים אינטימיים ומהותיים בתוך מה שנראה כקשרים אקראיים, ומכוננת "גורליות" משלה. ההיסטוריה, הספרות, האני העצמי והאהבה הופכים כולם ל"ספרות". אבל מעגל הקסמים, שבו ההיסטוריה משקפת את האני הכותב ואת ההווה שממנו הוא מסתכל, ובו בזמן יש בה אחריות ל"שיחזור" שקול וטוב של "העובדות" הידועות, שאינן עובדות אלא במיסגרת הסיפור הנכתב - אין פירושו שהכל הולך. סאראמאגו מבריק בכתיבת הפרק ההיסטורי, שאותו הוא כותב עם סלבה (ומאחורי גבו).
אבל לא פחות מן "העובדות" מוליכים את סילבה ליסבון שבה הוא גר במאה העשרים, ובעיקר הרומן (הצפוי) שמתפתח בינו לבין הבוסית שלו, מאריה-שרה. עלילת המצור על ליסבון הופכת לרשת צפופה של מטאפורות לאהבתם של השניים, חלקה מודעת להם, ורובה נותרת פתוחה לקורא. וכך הופך הספר לסיפור אהבה מרגש, הקובע אף הוא את כתיבת ההיסטוריה, ואת כתיבת ה'אני' החדש של סילבה.
מאריה-שרה, שהתאהבה בסילבה בלי שידע, היא שיזמה את כתיבת 'המצור' החדש. והיא אומרת בסוף: "עושה רושם שאנחנו במלחמה, מובן שאנחנו במלחמה, וזו מלחמת מצור, כל אחד מאיתנו מכתר את רעהו ורעהו מכתר אותו, כל אחד רוצה למוטט את חומות חברו ולשמור על שלו, האהבה תהיה כשלא יהיו יותר מחסומים, האהבה היא קץ המצור".
אכן, "החלוקה הגדולה בין בני האדם היא בין אלה האומרים 'כן' לאלה האומרים 'לא'. אשרי האומרים 'לא', כי מהם אמורה לבוא מלכות הארץ. מלכות הארץ שייכת לאלה שיש להם הכישרון להציב את ה'לא' בשרות ה'כן', או לאלה שהגו איזה 'לא' והם ממהרים לבטל אותו כדי לכונן אחה 'כן"'.
קישורים
לכל ספרי סאראמאגו באתר>>