פרימו לוי, "אחד מן הסופרים הכי חשובים והכי מחוננים של זמננו" (איטאלו קאלווינו), כבש את דרכו אל מרכז התודעה הספרותית בעשור האחרון מחוץ לאיטליה תחילה באמצעות "הטבלה המחזורית", שהפנה את תשומת -הלב לכתיבתו על השואה בספריו האחרים. "מפתח כוכב" שונה לכאורה מרוב כתיבתו של לוי, הכימאי שרק בגיל מאוחר הפך סופר "מקצועי". זהו ספר שבמבט ראשון ספק אם יש דומה לו. אם ב"טבלה המחזורית" הפך לוי את טבלת היסודות הכימיים לסיפור אוטוביוגרפי מתוחכם, הרי ב"מפתח-כוכב" ההעזה גדולה יותר, כי גם החוט האוטוביוגרפי כביכול נעדר. דמותו של פוסונה, שרוב פרקי "מפתח-כוכב" מובאים מפיו, הוא דמות בדויה לחלוטין; אלמלא ציין זאת לוי במפורש קשה היה להעלות זאת על הדעת, אך פוסונה הוא "פרי-הדמיון... פסיפס של אנשים רבים שפגשתי". ועם זאת: המחבר המאזין לפוסונה ומשוחח עמו הוא פרימו לוי "האמיתי", עם כל הביוגרפיה שלו, הידועה לקורא, ברקע. ובניגוד לרוב כתיבתו של לוי גם אין זה ספר על השואה.
"מפתח-כוכב" מספר את הרפתקאותיו של איש-מקצוע שהוא מרכיב עגורנים, גשרים תלויים, מגדלי נפט וכו' - טכנאי בעל מיומנות רבה, ושחייו - כחיי מנצח-תזמורות - מתנהלים בין נהרות גואים בהודו, קרחונים באלסקה, יערות אפריקנים, טונדרה רוסית וכו'. פוסונה הפטפטן ורב-התושייה, בעל שכל-ישר עממי, הוא אדם ההולך בעקבות אידיאל המיומנות המקצועית שלו בנחישות כפייתית. והוא - תושב האוויר, התלוי על הפיגומים שהוא מצמיח - גם נכון תמיד ליהנות מתענוגות העולם שלמטה, אבל רק לאחר שהוא משוכנע שכבלים יעמדו במתח המשקל.
ההרפתקאות הפיקרסקיות שהוא מספר עיקרן עבודתו עצמה, הרפתקאות הביצוע הטכני ההצלחות והמפלות, ההופכים פה-ושם לפרקי מופת של קומדיה, ותמיד הן קרב נגד החומרים ותנאי-הסביבה. לעשות מעניינים טכניים כאלה ספר מרתק זו באמת משימה יוצאת דופן.במישור הזה - "מפתח-כוכב" הוא ספר שמח, על גאוותו הצנועה של האומן, על ציוויליזאצית המיומנות. אבל גם על חדוות הסיפור: פוסנה לא רק מפיק תענוג משועשע ואירוני מכל הרפתקה קוסמופוליטית; הוא נהנה מראש לספר אותה בלשונו הפטפטנית, שעם זאת מדיפה צבעוניות והמצאות בלתי נדלות. אכן, ניתן לקרוא את הספר כצרור סיפורי פואנטה פיקנטיים, ולהינות מן ההומור החום האנושי, ומן הדמיון החינני והמקורי. אבל כשרון הסיפור המצוין של לוי נעוץ בעיקר ביכולתו לסובב סיבוב-קל את הפרט השולי, התמים-למראה, כדי להאיר בעזרתו שאלות גדולות של הקיום. באמצעות אנאלוגיות בין חומרים נפרדים באותו פרק נוצר תמיד זרם תת-קרקעי של משמעות. כך, למשל, הפרק על "הסגר" מקומו בגרמניה, והמפעל שם עוסק במי ביוב, ומחלת העמוד היא "הפרשות" ו"מבול". ומי שיודע מה משמעות הצבעים בכתיבתו של לוי כימאי-הצבעים - הצבעים הם ציפוי שמסתיר את האמת - יבחין כי הצבע מתקלקל בפרק "אנצ'ובי" בימים שבהם מספרת המנהלת הרוסייה על תלאות המצור בלניגראד במלחמת העולם השנייה, ובגלל תחבושות ישנות, וכי שאלת ה"אשמה" היא נושא מרכזי אצל לוי.
אבל העיבוי העיקרי של הטקסט בא מזווית אחרת. לאורך כל הספר מושווית מלאכת הרכבת המגדלים של פוסונה לעבודתו של לוי ככימאי - מרכיב; ושתיהן - למלאכתו הבונה של הסופר. בסוף הספר גומלת בלבו של לוי, הנמצא ברוסיה, ההחלטה להתרכז בספרות ולעזוב את עבודתו ככימאי. ההווה - הסיפור הוא ברוסיה, בתקופת התלבטותו של לוי.
קריאה חדשה של הספר תגלה שכל פרקיו הם מעקב הדרגתי עקיף - מאוד אחר התלבטויותיו של לוי בהחלפת "מקצוע" - הסטות או מטאפורות לשאלה האם לדבוק במקצועו הישן (כמו אביו של פוסונה לאחר המלחמה), מטאפורות לפחדיו מן הקפיצה ל"ים", מאובדן השליטה, מן ה"מופקרות" של ה"שחיה" בחיים חדשים - מול פיתויי החופש והחירות. ראיית הספר כספר עקיף על המפנה שבחיי מחברו, ועל התמודדותו עם חייו הכפולים, הופכת אותו לרומן פסיכולוגי מתוחכם, המצייר תהליך.
זוכה פרס סטרגה