אולי נדמה לכם שאתם יודעים הכל על המחאה: ראיתם טלויזיה, קראתם כתבות ופוסטים, השתתפתם בתהלוכות ובעצרות, אולי אפילו ישנתם כמה לילות או קיץ שלם באיזה אוהל. אבל גם אם עקבתם אחרי ההתרחשויות באמצעי התקשורת וברחובות, הדברים שלא ידועים לכם יכולים למלא ספר.
ברצף כרונולוגי עלילתי ומותח, שמשובץ במאות ציטוטים מתוך עשרות ראיונות, עוקב העיתונאי אשר שכטר אחרי המחאה – מן הפגישה הראשונה של מייסדי המחאה בדירתה של דפני ליף בתחילת יולי 2011 ועד המעצר המתוקשר של ליף והפגנת האלפים הסוערת שבאה בעקבותיו ב-23 ביוני 2012. התוצאה היא רשומון שמגלה תמונה מורכבת בהרבה מזו שנשקפה בתקשורת, וגם מזו שנשקפה מן האוהלים, הרחובות והבמות של המחאה ברחבי הארץ. בחלק מיוחד בספר מספרת דפני ליף, לראשונה ללא הפרעה או סילוף, איך היא עצמה חוותה את השנה הדחוסה שעברה עליה.
זוהי כרוניקה של מחאה, נכונה לאמצע יולי 2012, אבל זאת גם תמונת דיוקן: דיוקן של האנשים שעמדו במרכזה, אלה שהובלטו בתקשורת וגם אלה שלא, ושל התהליכים שהם עברו במהלכה. דיוקן של הדינמיקה של תנועות מחאה בכלל – האנרגיה, הרֵעות, התככים, הקרעים, כל הגורמים הפנימיים והחיצוניים שבונים את המחאה, הורסים אותה ומגדירים אותה בעל כורחה. ואפילו דיוקן של מדינת ישראל, ברגע מסוים בזמן. הסיפור עוד רחוק מלהסתיים, אבל כאן מסופרת ההתחלה שלו, מפיהם של האנשים שיצרו ויוצרים אותו מדי יום. המשך יבוא.
אשר שכטר, יליד 1985, הוא כתב בעיתון 'דה-מרקר', שהשתתף במחאה ועקב אחריה מקרוב מיומה הראשון. הספר מבוסס על מאות שעות של ראיונות מוקלטים שקיים עם עשרות אנשים שנטלו חלק במחאה במוקדיה השונים.
ספר בסדרת קו אדום
ב' זה אוהל
הפרק הראשון בספר
ספר מרתק וחשוב.
היסטוריונים ישתמשו בו, ללא ספק. אפשר להשתמש בו, אם רוצים, גם כדי ללמוד שיעור באיך לעשות מחאה ואיך להרוס מחאה, עם דגש על החלק השני.
שוקי גלילי על הספר
אפשר גם אחרת - מתווה לכינונה של חברה מתוקנת
ספר שנכתב בתגובה ל"ועדה לשינוי חברתי-כלכלי" (ועדת טרכטנברג), שהוקמה על ידי ממשלת ישראל בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011
ואולי לא הייתה מחאה מעולם
המחאה שימשה בעיקר כתירוץ לקיצוץ בתקציבי הממשלה, כולל ברווחה (אבל לא בביטחון). מה זה אומר? שצריך לחזור לרחוב, אומר יוסי יונה, אחד המחברים