ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

מה שחושבים שירה
 
 
 
 
 
יופיו בהחלט ידוע
 
 
 
זו לא הדאגה שלי
שירה שיש בה רגישות עליונה כלפי סבלו של החלש וביקורת נוקבת כלפי החברה המאפשרת אותו; זוהי שירה שמעצבת דיוקנאות של פרטים חסרי-שם, המהווים תמונה מדוייקת של העולן שבו הם חיים ומעל הכל זוהי שירה של אישה בעלת נוכחות, רגישות עצומה וכוח חיים עז
בכל סרלואי על לילות חשון | קדיה מולודובסקי 
 
אמריקה כפי שהיא 
 
 
 
 
דליה הנביאה
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
 
עשרת הספרים הישראלים שאתם אמורים להכיר
 
הארץ ב"קריאת חובה" עם קלאסיקות ישראליות שאמורים להכיר.. .

המשך >>> 

להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים>
רוטשילד - כרוניקה של מחאה | אשר שכטר
Share


רוטשילד - כרוניקה של מחאה
מאת אשר שכטר


פרק א
ב' זה אוהל

"מי מוכן להיעצר איתי?" את השאלה הטעונה הזאת, ששוגרה בדרמטיות אל לב הסלון הקטן והארוז-למחצה של דפני ליף, הטיח יגאל רמבם בקהל שומעיו, רובם אנשי תקשורת נוירוטיים וחשדנים, בלי למצמץ. כשסיים, הרים את ידו בהפגנתיות וחיכה למצטרפים.
"עד עכשיו הכל היה בולשיט. מה שאני עומד להגיד עכשיו, זה הדבר החשוב באמת", הוא אמר כמה שניות לפני כן. "אחרי שדיברנו, וצעקנו, ושרנו, יגיעו השוטרים, ולא סתם שוטרים. אנשי יס"מ. הם יצעקו שזאת התקהלות בלתי חוקית, ויורו לנו להתפזר מיד. הם יצעקו פעם, הם יצעקו פעמיים, בפעם השלישית הם כבר לא יצעקו. הם ייקחו את הג'ינג'י, הם ייקחו את הבחור עם השיער הארוך והם ייקחו את השחור. זאת לא בדיה! זה קרה לי במרץ ה-ש-נ-ה!".
הקהל השבוי של רמבם בסלון הקטן ברחוב אהרונוביץ' 11 בתל אביב כלל תשעה אנשים נוספים, שרובם לא הכירו אלה את אלה לפני אותו ערב. בעוד כמה ימים, הם עתידים להוליד את תנועת המחאה הגדולה בתולדות ישראל ואת המחאה העממית הגדולה בעולם (ביחס לגודל האוכלוסייה), שפרצה במסגרת גל המחאה הגדול של 2011. לימים יכנו אותם "שביעייה", "שמינייה" ו"תשיעייה", כינויים שמבחינה מספרית לפחות לא היו מדויקים מעולם, אך באותה שבת בתחילת יולי 2011 הם היו רק עשרה זרים שהתקבצו יחד. חיברה ביניהם תחושת המבוכה, שאפילו הקאווה שהונחה על השולחן לא הצליחה לדכא, אבל גם הניכור ואי-הנחת שהרגישו במולדת שלא אפשרה לצעיריה להתקיים או להתגאות בקיומה, ודחף חזק, צורב, לצאת לרחוב – עבור רבים מהם, לראשונה בחייהם – ולמחות נגד סבך הנסיבות הכלכליות והחברתיות שבישראל מסתכם לרוב בכינוי "המצב".
עשרת הנוכחים בחדר היו ליף, עורכת וידאו בת 25, מגנט של אנרגיה ושל זעם, בשמלה פרחונית ובכובע שיהפוך בתוך שבוע לפריט הלבוש המפורסם בישראל; רמבם, בן 33 מתל מונד, שועל אקטיביזם ותיק וכריזמטי, שלא התמהמה והפחיד את כל הנוכחים בסיפורים על מעצרים וקרבות כואבים מול הממסד; ג'וליאן פדר, בן 29, בשיער ארוך ומשקפיים, עורך וידאו שהכיר את ליף בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. חזותו העדינה של ג'וליאן הסתירה מיסיונר מרקסיסטי חוצב להבות, ששימש לחבורה כמעין מצפן אידיאולוגי – עד שנטש אותה; רגב קונטס (שלווה בצלם ובסאונדמן), בן 35, במאי סרטים דוקומנטריים ופרסומות, שתיעד את הפגישה לצורך סרט תיעודי שצילם ולימים יהפוך למנהל הקריאייטיב של המחאה, החולש על מטה של לא פחות מ-20 קופירייטרים ואנשי פרסום; יונתן לוי וסתיו שפיר, בני 26, שהגיעו יחדיו באיחור – עיתונאים, שותפים אפלטוניים לחיים ששירתו יחד בצבא, גרו יחדיו בעבר ושיתפו פעולה בהווה בפעילויות אקטיביסטיות; רועי נוימן, סטודנט לשיווק בן 27, שהפך לדובר הקבוצה כתרגיל אקדמי שמקיומו שכח במהרה; יונתן מילר, שחקן בן 36, שהטמפרמנט הג'ינג'י שלו מסתיר, ככל הנראה, את אחת הנפשות העדינות ביותר שנראו מעולם; אורלי ויסלברג, בת 29, עורכת דין במקצועה ועובדת בחברה למיתוג ערים, שהפכה במהירות לקול המיינסטרים הישראלי בתוך הקבוצה ומאוחר יותר גם שיווקה אותה כלפי חוץ למיינסטרים הישראלי; ועדי אזולאי, שלמד עם ליף בחוג לקולנוע וניהל איתה אירוע פייסבוק בשם "מצב חירום, לוקחים אוהל ונוקטים עמדה" – אירוע שהיה הסיבה לכינוס.
עוד לפני שעשו צעד אחד כבר הייתה לתא המחאה הטרי גם זרוע ירושלמית, שכללה כמה פעילים ובראשם יותם קלנר ועדי אבירם והעדיפה להתכנס באוויר הפתוח על בירות, כשהיא משתתפת בפגישה דרך סקייפ. "צאו מהסלון", הם צעקו לעבר התל אביבים כשראו את המצלמות, "אתם לא מצטלמים טוב".
אמנם האירוע המחולל היה פינויה של ליף מהדירה, שעליו קיבלה התראה כשבועיים לפני כן, אך לכל אדם בחדר ההוא היו סיבות משלו לנקוט עמדה דווקא באותו רגע בזמן. "ביום חמישי בשבוע הבא, בשעה 19:30 בערב, אחרי כעשר שעות עבודה", כתבה ליף בעמוד האירוע, "אגיע לכיכר הבימה עם אוהל שבדרך כלל נחשף לנופים שונים מתל אביב – ארכיב אותו (נראה לי שאני זוכרת איך) ואחנוך את ביתי החדש. יכול להיות שזה יהיה לילה מאוד בודד, אבל אם מספיק מאיתנו יהיו שם, יהיה הרבה יותר קשה להתעלם. בכל זאת, זאת העיר שלנו!"
הפגישה בסלון של ליף נמשכה כמה שעות, אך תוכנית הפעולה עצמה נרקמה במהירות. המטרה הייתה להקים אוהלים בכיכר הבימה, מול הבניין המשופץ של התיאטרון הלאומי מצד אחד ושדרות רוטשילד מהצד השני, במחאה על מחירי הדיור שנסקו. במקביל תכננו הירושלמים להקים מאהל מחאה משלהם בגן הסוס, במחאה על מצב הדיור בעיר. עם זאת, הוסכם על כל הנוכחים שלמרות שהדיור נבחר כסמל, המצב שהם מוחים נגדו חמור ורחב בהרבה. התאריך שנבחר היה 14 ביולי, יום חמישי. יום הבסטיליה.
"זה הרגיש לי קצת כמו שיעור חברה", אומר קונטס. "כל מי שהיה שם הציג את עצמו. יגאל תיאר מה קורה בשטח. ג'וליאן התחיל מיד לנאום על דמוקרטיה ועל מרקסיזם. שניהם מיד התחילו לדבר על משטרה ומעצרים. יונתן לוי, שדיבר באופן תיאורטי יותר, סיפר על ספרד ועל מה שעשו שם, וסתיו הייתה איתו באותו ראש. אורלי ייצגה את קול המיינסטרים ואמרה 'אני לא כמוכם, אני בורגנית קלאסית. העלו לי את שכר הדירה לא מזמן, אני יכולה לשלם אותו, אבל לא מתחשק לי'. בגלל שצילמתי סרט על פייסבוק באותו זמן, אמרתי מהזווית הפייסבוקית שלי שאני רואה הרבה מחאות בפייסבוק, עושה להן לייק, שורף חצי קלוריה וזהו. אף אחד הרי לא סופר לייקים. כולנו היינו חריגים, כל אחד עם החריגות שלו, וכולנו בעצם אמרנו את אותם דברים: שלא יצאנו מהבית מאז רצח רבין, שהכל מאוד מייאש. כשחזרתי הביתה, אמרתי לזוגתי שיר שזה הולך להיות משהו גדול. קודם כל, כי כולנו בחדר היינו לוזרים גמורים. בודדים מאוד, לוזרים מאוד, כל אחד בתחום שלו, חוץ מאורלי נגיד. אבל לכל אחד היה משהו, כישרון פרטי או איזו איכות אישית. חוץ מזה, לאף אחד שם לא היה מה להפסיד. כבר לא היו לנו בארות לירוק לתוכן".
בשלב הזה, שמו של האירוע כבר הלך לפניו: יותר מ-4,000 איש אישרו בתוך ימים ספורים את השתתפותם בפייסבוק, וערוצי הטלוויזיה והעיתונים החלו להביע עניין. עד מהרה החלו הנוכחים לחלק ביניהם את התפקידים ותחומי האחריות. "כבר קיבלתי כל מיני הצעות מצינור לילה וכאלה ללכת להתראיין באולפן. על הזין שלי. אני לא מגיעה לאולפנים. שהם יבואו אלינו. אם יש לי זמן ללכת לאולפן, יש לי זמן ללכת לראות דירה", אמרה ליף במה שיתברר לימים כנאום הראשון שלה מתוך רבים. זמן קצר לאחר מכן, מינתה את נוימן לתפקיד הדובר. קונטס, בשל הרקע המקצועי שלו, מונה לעמוד בראש המאמץ הקריאייטיבי, שהתמקד בניסוח וביצוע של הקמפיין השיווקי שיהפוך את האירוע בתוך ימים לאירוע המדובר במדינה. ויסלברג, פדר ורמבם מונו לאחראים על הוצאת האישורים המשטרתיים. הוסכם גם שליף תהיה הסמל, הפנים והמנהיגה דה-פקטו של הקבוצה, אבל החלטות, אם יהיו, יתקבלו בקונצנזוס.
למעט רמבם ופדר, אקטיביסטים שחיפשו כבר זמן רב אחר מסגרות שיוכלו להכיל את המהפכה שלהם, ושפיר ולוי שהיו פעילים בנושא הפליטים בדרום תל אביב והקימו את עיתון הפליטים Refugee Voice, רוב חברי העשירייה לא היו אקטיביסטים. עיקר המעורבות הפוליטית שלהם עד אז הסתכמה בהתנדבות במסגרות שונות (ובמקרה של קונטס, לפני שנים רבות, הקמת ארגון 'אנונימוס' לזכויות בעלי החיים). הם לא ידעו זאת אז, אך סחרחרת האירועים שבקרוב ייקלעו אליהם לא תאפשר להם לגלות הרבה יותר זה על זה גם לאחר שיעברו חודשים מפגישתם הראשונה. כמו חיילים במלחמה, הם יחוו חוויות שיקשרו אותם זה אל זה למשך שארית חייהם, אך בשל ריבוי הכדורים השורקים סביבם לא יספיקו להכיר זה את זה.
במקביל, ישראל הייתה בתחילת יולי 2011 מדינה על סף התלקחות, אף שלא ידעה זאת. חודש לפני אותה פגישה באהרונוביץ' 11 פרצה מחאת הקוטג', בעקבות אירוע בפייסבוק שפתח איציק אלרוב מבני ברק, גם הוא בן 25. חודשיים לפני כן העלו חברות המזון הגדולות – שטראוס, תנובה, אסם, תלמה ואחרות – את מחיריהם של מוצרי החלב, הבשר, הירקות הקפואים, המזון לתינוקות והחיתולים. מחירי הדיור בתל אביב ובפריפריה נסקו. העלייה ביוקר המחיה, שהפכה את ישראל לאחת המדינות היקרות בעולם, הטילה עומס כלכלי בלתי נסבל על מעמד הביניים והשכבות המוחלשות. שלושה חודשים לפני המחאה החלה שביתת הרופאים, שהוסיפה לדלק המחאתי. יומיים לפני פרוץ המחאה, ב-12 ביולי, ביקש אילן בן-דב תספורת של 50% מבעלי החוב של טאו וחיזק את התפישה שבהדרגה צברה יותר ויותר תומכים, לפיה השיטה הכלכלית בישראל משרתת רק מעטים.
אלה היו גם ימים של התלקחויות מסוגים אחרים: יומיים לפני שהוקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, אישרה הכנסת את 'חוק החרם'. חודשים לפני כן אישרה הכנסת בקריאה ראשונה ושנייה את הקמתן של ועדות חקירה למקורות המימון של ארגוני שמאל. ב-15 במאי, חודשיים לפני רוטשילד, פרצה תנועת המחאה בספרד, שם יצאו לרחובות צעירים מובטלים ומנושלים ששאבו השראה מהאביב הערבי וההפיכות במצרים ובתוניסיה ודרשו לשים קץ למדיניות הצנע ולשיטה הכלכלית שהקריבה את עתידם. התנועה התפשטה במהירות למדינות אחרות, וכך גם הטקטיקה המרכזית שלה: השתלטות על כיכרות במרכזי הערים והקמת מחנות אוהלים. ב-13 ביולי, יום לפני הקמת האוהלים ברוטשילד, יצאה תנועת אדבסטרס (Adbusters) הקנדית בקריאה לכבוש את וול סטריט ולהקים עשרים אלף אוהלים בלבו של המרכז הפיננסי העולמי.
כל הגורמים האלה תרמו לאווירה מהפכנית בתל אביב, שהתבטאה בריבוי של אירועי מחאה שתוכננו במקביל ושכל אחד מהם, אילו קרו הדברים אחרת מכפי שקרו, היה יכול להוביל למפץ המחאה הגדול של הקיץ: מהפגנת זעם של ארגוני השמאל נגד החקיקה האנטי-דמוקרטית שתוכננה לשבת, 16 ביולי, בגן מאיר בתל אביב, ועד לתוכנית שנגנזה להקים אוהלים בכיכר רבין ב-13 באוגוסט. אבל אותה אווירה מהפכנית לא נולדה בקיץ 2011. שורשיה חודשים ושנים קודם לכן, במחירי הדיור שעלו בעשרות אחוזים, בתל אביב ומחוצה לה, במחירי החשמל והדלק שעלו גם הם בחדות, בכך שמדינה שהוגדרה על ידי ה-OECD בינואר 2010 כמפולגת, ענייה ובלתי שוויונית היא גם אחת היקרות בארגון, וגם בהרגשה שאותה מדינה, נוסף על היותה יקרה, נעשית דמוקרטית פחות ופחות. אותן נסיבות יצרו בעבוע תת קרקעי של יוזמות והתארגנויות חדשות על רקע חברתי, שחיפשו דרך לתרגם את עצמן למחאה נרחבת והולידו רשת של אקטיביסטים שיצרו פעילים חברתיים ישראלים כדי להעמיק את שיתוף הפעולה ביניהם ולאפשר גיוס נרחב לפעולות מחאה חברתיות, סביבתיות ופוליטיות. אותה רשת, שניצלה את ההזדמנות שנוצרה עם פרוץ מחאת האוהלים, התסיסה לפני כן במשך חודשים את תל אביב ואת האינטרנט. עוד לפני המחאה הצטרפו אחד-עשר אלף איש לקבוצת פייסבוק נפרדת לחלוטין בשם "גם אני רוצה דירה בישראל", שקראה לממשלה לפעול להורדת מחירי הדירות וניסתה גם היא להקים מאהל מחאה בכיכר המדינה בחודש יוני, אך פונתה בתוך דקות מבלי שהותירה רושם. כשהגיע ה-14 ביולי, הוא התפרץ לדלת פתוחה. ובכל זאת, היה בו את המרכיב החסר שאִפשר לו להפוך מעוד הפגנה כושלת לאירוע בעל חשיבות היסטורית: עשרה אנשים שהיו במקום הנכון בזמן הנכון.
"בגלל שאני ירושלמית, יצא שהייתי בהרבה הלוויות והרבה שבעות והרבה אזכרות, אבל אף מוות לא הכה בי כמו המוות של אלכס", אומרת דפני ליף. אלכס הוא אלכס ריבלין, מוסיקאי, יוצר קולנוע ועורך וידאו מוכשר, שקפץ אל מותו מהקומה הרביעית של בניין מגורים ברמת השרון במאי 2011, בגיל 22. ליף לימדה אותו עריכת וידאו כשלמד בתיכון עם אחיה. כמה שבועות לפני מותו, הגיע לחדר העריכה שעבדה בו וביקש להתייעץ איתה אם להתחיל בלימודי קולנוע.
"בשלב הזה כבר הייתי גמורה", היא אומרת. "הייתי מתקשרת לאבא שלי ב-10 בלילה ובוכה 'בשביל זה למדתי קולנוע?', והנה אלכס יושב אצלי ושואל אם ללכת ללמוד בעצמו. אמרתי לו 'העולם צריך במאים כמוך'. שבוע אחר כך הוא בא לעזור לי ביום צילום, ושלושה ימים אחר כך קיבלתי טלפון 'אלכס כבר לא בחיים'".
"זה שבר אותי לגמרי. זה עדיין שובר אותי. לקחתי את זה קשה כי הרגשתי שאם לו אין מקום בעולם, גם לי אין מקום, כי אני כמוהו. בערך באותה נקודה התחלתי לקרוא עיתונים. פתאום כל הרוע בעולם התחיל להיות כל כך ניכר בכל מקום. פתאום קלטתי כמה אני כועסת. לא יכולתי להכיל יותר. התחלתי לחפור באתר של הכנסת. לא יודעת מה קרה לי, נשבעת לך. ואז קיבלתי את ההודעה על הדירה. הייתי פקעת עצבים, לא הפסקתי לבכות. זה הרגע שבו התהפכתי. התחלתי לנסוע נורא לא זהיר עם האופניים על הכביש, לנסוע נגד כיוון התנועה. פשוט קריאה לעזרה".
בשלב הזה, החיפוש אחר דירה חלופית גבה ממנה את כוחות הנפש המעטים שעוד נותרו לה. "הלכתי לראות דירות והשתגעתי מזה. כתבתי חמישה סטטוסים ברצף. הייתי עצבנית". רצה הגורל ועדי אזולאי היה גם הוא בתהליכי מעבר דירה, והיה עצבני באותה מידה. "מישהי כתבה לשנינו יחד בפייסבוק: אתם צריכים לפתוח ביחד בלוג", היא מספרת. "לא דיברתי איתו הרבה זמן, אבל צלצלתי אליו. אמרתי לו: 'אתה מקשיב? נשבר לי הזין, אני פותחת אוהל בהבימה מחר. אתה בא?'" אזולאי היסס, והציע לצאת עם אוהל בעוד שבוע. השיחה הסתיימה, ולאחר מכן פתחה ליף את האירוע בפייסבוק. "אני זוכרת שחיפשתי את התמונה הרבה זמן. התמונה הראשונה של האירוע הייתה של הוברוויל (Hooverville – ערי פחונים ואוהלים שבנו חסרי-בית בתקופת השפל הגדול בארה"ב), והשם היה נורא לא קליט, אבל היה בו הכל: מצב חירום, לוקחים אוהל ונוקטים עמדה". האירוע עלה על הרדאר של התקשורת כבר מהרגע הראשון: "עוד ביום הראשון יונתן פיחוטקה מערוץ 10 פנה אליי", היא מספרת כיום. "הוא רצה לעשות כתבה על איך אי אפשר להרים מחאה בישראל".
עד מהרה הצטרף אזולאי לאירוע, והופקד על מתן מענה לסקרנים בזמן שליף הייתה בעבודה וללא גישה למקלדת בעברית. ג'וליאן פדר, שבעצמו חיפש מסגרת מהפכנית, חבר באותו זמן לקבוצת פייסבוק בשם 'קואליציית צעירי המהפכה', שתכננה להוציא אוהלים לכיכר רבין ב-13 באוגוסט (מבלי לדעת שהכיכר בשיפוצים שאמורים היו להימשך עד דצמבר) ושלמשך השבועיים הקרובים תהפוך לבעיה הגדולה ביותר של המחאה. "הוא אמר לי כפרה, אולי תחכי חודש? יש כבר מישהו שמתכנן את זה. עניתי 'ג'ולס, עדיף שהם יקדימו, למה אין לי איפה לגור'". דרך פדר הכירה ליף את יגאל רמבם, שביקש להבהיר מיד כי אין לו שום כוונה להצטרף למחאה שתעסוק רק במחירי הדיור בתל אביב.
כהכנה לאירוע העלתה ליף סרטון ליו-טיוב, בו היא מספרת על מצוקת הדיור שלה. רועי נוימן לכד את תשומת לבה כשבתגובה לסרטון שלה העלה סרטון דומה. עם רגב קונטס, שלא היה מודע לאירוע בפייסבוק, יצרה ליף קשר בעצמה. "חשבתי פתאום שמישהו צריך לתעד את זה, ומאוד אהבתי את הסרט שלו, ביקשתי ממנו את הטלפון שלו והוא לא ענה. סימסתי לו והוא חזר אליי, והתברר שהוא עובד על סרט על פייסבוק. מעולה, אמרתי, זה משתלב בול. ואז חשבתי שכדאי שיעשו את זה גם בירושלים".
בניסיון להרים מחאה מקומית גם בירושלים, צלצלה ליף ללאו ליברמן, שהכירה דרך חברים משותפים. מאוחר יותר נפגשו השניים באירוע בתל אביב, ושם הכירה את המעצב יותם קלנר, שהתנדב לעצב לוגו לאירוע. לאחר סיעור מוחות הדדי זכו הלוגו והתנועה בשם: 'ב' זה אוהל'. הלוגו המשולש, הצהוב-שחור, שמצא את דרכו מפייסבוק לפלאיירים, שלטים, כתובות גרפיטי, חולצות ואוהלים, נולד זמן קצר אחרי אותה שיחה. לאחר שגיבשה את האנשים הדרושים, כינסה ליף פגישה בשבת. התאריך היה 9 ביולי.
"רגב הגיע ראשון עם צוות צילום, שזה היה קצת מוזר", היא אומרת. "לאט לאט אנשים התחילו לדבר. אין ביניהם ממש קשר, ואני עם הכובע המטופש הזה על הראש, שקניתי יום לפני. האמנתי שכל אדם שמגיע לפגישה זאת הוא אדם יצרן, אחרת למה שיגיע לפגישה כזאת? אין עדיין שום זוהר, אין התייחסות תקשורתית. זה מקום שרק אידיאולוגיה ולהט יכולים להביא אותך אליו. אני זוכרת שאזולאי היה נורא מוטרד, הוא לא רצה להיעצר ואמר 'אני לא בטוח שאני יכול להתחייב למהלך הזה'". כמה ימים לאחר מכן התחיל אזולאי לעבוד במקום עבודה חדש ופרש מהמחאה לבלי שוב.
בימים שלאחר מכן ערכה ליף שורה של הכנות לקראת הקמת האוהל. בין היתר העבירה את תכולת הדירה שלה לבית הוריה בכפר שמריהו. "קרעתי את התחת באותו שבוע, הייתי על הטלפון ללא הפסקה. התחלתי לקבל פניות מכל מיני קבוצות בפייסבוק, לדבר עם נציגים שלהן, ניסיתי לשכנע חברים, ללכת לבתי קפה, לדבר עם אנשים ברחוב. זה הפך להיות החיים שלי. לא יכולתי לדבר על שום דבר אחר". כל אותו זמן עקבה אחריה המצלמה של יונתן פיחוטקה ותיעדה את מעשיה.
באותו שבוע התראיינה ליף לראשונה בחייה, בתוכנית 'צינור לילה' בערוץ 10. "לפני שנה וחצי קנתה את הבניין קבוצת רכישה", היא סיפרה שם, "בחוזה החדש היה כתוב שברגע שמקבלים היתרי בנייה, כי זה בניין לשימור, נקבל כדיירים צו פינוי, אבל עם התראה של חודשיים-שלושה. בפועל, קיבלנו התראה של חודשיים כשהם התכוונו להתחיל בחפירות בעוד שבועיים, אז התחלתי לחפש דירות וקלטתי שהמחירים קפצו כל כך שאני לא מבינה מה קורה. עשיתי חישובים והבנתי שאני, בתור בחורה בת 25 שעובדת המון שעות, לא מסוגלת לעמוד בזה. אז הפסקתי לחפש, קמתי בבוקר עצבנית עם זיעה קרה והחלטתי לפתוח אוהל".
"אני נראית כל כך רכה שם", היא אומרת היום, "לא מבינה מהחיים שלי כלום. זה נראה כל כך רחוק מהאמת".
"ההתחלה שלי הייתה לפני שנתיים, כשהתחלתי לעבוד על הסרט שלי", אומר קונטס, בקרוב המוח הקריאייטיבי שמאחורי חלק גדול מהנאומים, הסלוגנים, הטורים, השלטים, המודעות, הבאנרים והססמאות של המחאה, אבל ב-9 ביולי רק יוצר מתוסכל שנקלע לסלון של דפני בגלל סרט תיעודי על בדידות. "הסרט הראשון שלי היה מאוד אישי, על אבא שלי והחברה שלו, והוא הצליח, אז אמרו לי 'תעשה עוד אחד'. חשבתי לעצמי, אני לא מהאנשים האלה ששמרו על קשרים עם אנשים מהתיכון, מהצבא, מהאוניברסיטה. אני עוד מעט בן 35, וגיליתי שאין לי את החבר'ה שלכולם יש בגיל הזה. לאבא שלי יש חברים שהולכים איתו 40 שנה, מהצבא, ואמרתי 'וואללה, זה נורא נחמד'. החלטתי לעשות סרט על זה. שנאתי את פייסבוק, אבל חשבתי 'בוא נראה אם אפשר להשתמש בפייסבוק כדי למצוא אנשים מעניינים'. התחלתי, ובמשך שנה ומשהו ביליתי שם בין 5 ל-10 שעות ביום. צברתי 5,000 חברים. התחלתי להיפגש עם אנשים, אבל זה פשוט לא היה מעניין, פגישות סרק כאלה. ממש עמדתי להתייאש. הסיום של הסרט היה אמור להיות שאני מזמין את כולם ליום הולדת 35, לאירוע אחד גדול, וסוגר את החשבון בפייסבוק".
"ואז, ב-7 ביולי, דפני פונה אליי. לא הכרתי אותה, אבל היא הייתה חברה שלי בפייסבוק מספטמבר 2009 ואהבה נורא את הסרט שלי ואת הטור שלי ב'עכבר העיר'. כתבתי הרבה על אי-נחת מהעולם, במיוחד אי-נחת תרבותית וערכית בתל אביב, שהולכת והופכת ממפלט לאמנים ובוהים למפלט לטייקונים. היא שאלה אותי אם אני יכול לעזור לה עם הדבר הזה שהיא פתחה בבוקר. סיננתי אותה כל היום. בגלל שהיה לי חשבון עם הרבה חברים, התקשרו אליי רבים לקדם כל מיני יוזמות. אחרי שסיננתי אותה כל היום עניתי לה ואמרתי 'תשמעי, זה מדהים. אני עושה סרט על זה עכשיו וזה ממש יעזור, זה בדיוק מה שאני מדבר עליו'. באותה נשימה אמרתי לה שיש לי מזל כי בשמונה שנים שאני גר שם, בעל הדירה שלי רק הוריד/הקפיא את שכר הדירה. למחרת, ה-8 ביולי, קיבלתי מכתב מבעל הדירה: 'עליך לפנות את הנכס בתוך 30 יום'. וזה אחרי שהוא גר מולי במשך 8 שנים".
"ואז הייתה הישיבה שלנו. דפני הייתה כולה Teen Spirit ואני אמרתי שהבחירות רחוקות, שאני לא מאמין שאפשר להשיג פה הישג אמיתי, שהדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לחזק את הביטחון העצמי של הציבור, לגרום להם לצאת מפייסבוק. לעשות 'קמפיין פייסבוק נגד פייסבוק', ככה קראתי לזה. לגרום לאנשים להבין שסיממו אותם. אחרי הרבה דיבורים, לקחתי את דפני הצדה ואמרתי לה 'תקשיבי, כל זה נחמד ויפה, אבל יש לך את הכישורים המקצועיים, כעוזרת במאי. בואי נהיה פרקטיים'. ואז התחלנו לברר מה כל אחד יכול לתרום. יגאל, ג'וליאן ואורלי התנדבו לטפל בנושא המשטרה. רועי אמר שהוא יטפל בנושא התקשורת. מבחינה תקשורתית היה לי טור בעכבר העיר ופינה בציפורי לילה, ובנוסף אמרתי שאחבר אותנו לכל כלי תקשורת שאני מכיר. אמרתי גם שאעשה קמפיין – עבדתי במשרד פרסום, למדתי תקשורת חזותית בבצלאל, אמרתי 'אני אכין את הקמפיין שלנו'. יונתן לוי, יונתן מילר וסתיו נשארו חסרי תפקיד, זאת בדיעבד הטעות שהפכה לאחת הבעיות הרציניות של הקבוצה הזאת".
"באותה פגישה ראשונה גם נולדה אי הבנה שבעיניי הייתה הטרגדיה של הקיץ הזה. אני התייחסתי לאוהלים האלה בתור קמפיין. זה פשוט קמפיין מגניב, והוא לצדק חברתי. אין דבר מתריס יותר מלצלק את השדרה הגדולה של הסיטי של תל אביב באוהלים, שכל הבנקאים בדרך לעבודה יראו את הדבר הזה. כל הכיוון הפוליטי, כל העניין של הידברות עם פוליטיקאים, היה מיותר. הוא היה חסר משמעות".
"לפני כל אירוע, לפני כל הפגנה, אני שואל מי מוכן להיעצר איתי", אומר רמבם. "זה פשוט חלק מהמציאות של אנשים שמנסים לעורר שיח. אם אתה לא מנענע את הספינה ומוציא אנשים מאזור הנוחות שלהם, לא יכול להיווצר שיח חדש או מפרה".
רמבם, שגדל בקרית גת, פעיל כבר קרוב ל-20 שנה, מאז היה בן 14. הוא ותיק של מאבקים כגון המאבק להצלת חוף פלמחים, מאבק העובדים בחיפה כימיקלים, מאבק העובדים הסוציאליים ושביתת העובדים התאילנדים במושב אחיטוב. בדרך הוא נעצר והוכה, השתתף בפעילויות מחאה שבהן מצא את עצמו עם שישה אנשים בקושי, וּויתר על השכלה אקדמית לאחר שלדבריו ספג "סטירה מצלצלת מציבור הסטודנטים הישראלי" כאשר ניסה כסטודנט להתסיס מחאה בתוך קמפוס האוניברסיטה העברית. כשדיבר על מעצרים ומכות, דיבר מניסיונו האישי.
"ג'וליאן צלצל אליי בתחילת יולי ואמר לי 'תשמע, מפנים חברה שלי מהלימודים מהבית והיא החליטה שהיא יוצאת עם אוהל לכיכר הבימה. בוא נעשה עם זה משהו'", הוא מספר. "אישרתי השתתפות באירוע בפייסבוק, ולא עברו שעתיים ודפני מציעה לי חברות. התכתבנו בצ'ט, דיברנו קצת בטלפון, ואמרתי לה 'מחירי הדירות בתל אביב לא מעניינים אותי. זאת לא העיר שלי. אבל עכשיו שאני מבין שהכוונה שלך גדולה יותר, אני שם'. מהיום הראשון היה ברור שאנחנו לא מדברים רק על דיור".
"כמה ימים לאחר מכן אני מגיע למפגש הראשון בדירה של דפני, וכו-לם שם אנשי קולנוע ותקשורת חוץ ממני ומאורלי. הפגישה שלהם הייתה מראש פגישת קמפיין. פגישה של 'בואו נעשה משהו מגניב, משהו כיפי'. אבל אני חתול רחוב, השאלה המתבקשת מבחינתי היא מה קורה כשמגיע יס"מ, כי ברור שלא יתנו לנו רשיון וברור שידחקו אותנו החוצה. אני דגלתי בכך שלא צריך רשיון מהעירייה והמשטרה, אבל דעתי לא התקבלה".
למחאה הגיע רמבם על תקן הפעיל המנוסה, נציג השטח, האיש שבע המעצרים שיחבר את אנשי התקשורת הלא משופשפים לזרמים התת-קרקעיים של פעילות המחאה בישראל. כיליד רוסיה שגדל בדרום הוא גם היה החיבור לישראל האחרת, זאת ששוכנת מחוץ לשמורה התל אביבית הברנז'אית. מאז ינואר 2011, אז הפסיק לעבוד כדי להתפנות לייעודו האמיתי, כבר הספיק רמבם להתפרץ בחודש מאי לנאום של יובל שטייניץ בכנס של 'כלכליסט', ובחודש יוני התפרץ יחד עם פדר, ברק סגל ואחרים לבמת תערוכת שוק ההון של אתר 'ביזפורטל'. אירועים קטנים, שבקושי נרשמו ברדאר התקשורתי, אך בדיעבד בישרו על העתיד לבוא.
"היינו יושבים לילות שלמים ותוהים מתי יקרה פה משהו כזה. מדברים על אם אפשר להישאר פה בכלל, במדינה הזאת", אומרת סתיו שפיר, שהובאה לפגישה הראשונה בסלון של דפני על ידי לוי, לשעבר שותפה לדירה. "אנשים שכן תורמים את עצמם לחברה, שמתנדבים כל הזמן, שמארגנים הפגנות, הם קבוצת הסיכון הכי גדולה של ישראל, כי הם אלה שנמצאים על הקצה בכל מה שנוגע לדברים כמו מעבר לברלין, ניו יורק או לונדון".
אפשר לטעון שכל חייה של שפיר הכינו אותה לנקודה שבה תהפוך למנהיגה בעלת הפוטנציאל הפוליטי הגבוה ביותר שיצאה מקיץ 2011. היא נולדה בנתניה לאב רואה חשבון ולאם מנהלת חשבונות שמנהלת את המשרד המשותף של השניים, נלחמה לשרת בקורס טיס והודחה ממנו לאחר ארבעה חודשים, ולאחר מכן שירתה ככתבת בעיתון 'במחנה'. אחר כך למדה לתואר ראשון בלונדון, על בסיס מלגת דו-קיום שמחולקת לישראלים ופלסטינים, חיה בקומונות בישראל ובחו"ל, כתבה כתבות טיולים למגזינים ולאתרי אינטרנט, ובמשך כל אותו זמן פיתחה ראיית עולם פוליטית רהוטה ומובהקת, המשתקפת בכל דבר שהיא אומרת או עושה.
"לי תמיד היה ברור שאני נשארת פה. אני חושבת שחיכינו לרגע שמשהו כזה יקרה", היא אומרת. "בינתיים עשינו שטויות, המשכנו ללכת להפגנות, עשינו את עיתון הפליטים, מתוך תקווה שמשהו מהדברים האלה יצליח. אני זוכרת את השיחה שלי עם יונתן כשיצאנו מהבית של דפני אחרי אותה פגישה ראשונה. אני הימרתי שיגיעו יותר מ-100, יונתן בנה על עשרה".
"בתחילת יולי הייתי תקועה עמוק עמוק בעבודה ובלימודים. בדיוק ערכתי את ערוץ ההשראה באתר Xnet, מה שאומר שכל יום הייתי צריכה להביא טיפוס חדש או דמות מעוררת השראה. זה מאוד התאים לי, כי אני מחפשת בחיים את האנשים האלה. במקביל, למדתי לתואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות, שגם לא השאיר לי רגע דל. ואז יונתן שולח לי מייל וכותב לי שיש מישהי שמנסה להתחיל איזו הפגנה. לא ידעתי אם האירוע של דפני שווה את האנרגיה, כי מחירי השכירות הם בעיה קשה, אבל זאת לא הבעיה הכי גדולה בישראל. אני לא יודעת מה גרם לי ללכת, אבל הגענו לפגישה באיחור קטן. ישבו שם עשרה אנשים שלא זיהינו מהמעגלים האקטיביסטיים שלנו, היו שם מצלמות ולא הבנתי למה כבר עכשיו מצלמים את זה. לא ידעתי אז שזה שייך לרגב. אבל ההרכב האנושי היה מעניין".
"כל אחד דיבר על הבעיות שלו, ואז יגאל השמיע את מונולוג המעצרים, ולא יכולתי שלא לגלגל עיניים. זה אקטיביזם שאני לא אוהבת: אקטיביסטים שהולכים להפגנות כדי להיעצר, שאם הם לא נעצרים אז הם לא הוכיחו את האומץ המדהים שיש להם. זה לא מעניין אותי. אני רוצה להביא לשינוי. אני לא מהאקטיביסטים שמאוהבים בסבל או חושבים שצריך לדרדר הכל לתהום כדי שאנשים יבינו כמה רע. מי רוצה את זה בכלל".
"אני זוכרת שראיתי בזה עוד דבר שאני יכולה לעשות לצד כל שאר הדברים שאני עושה, כי ככה אני מתנהלת בחיים. לחיים שלי תמיד נלוותה ביקורת שעליי להתמקד, אפילו במוסיקה, 'את חייבת להתמקד בכלי נגינה אחד', ואני רציתי ללמוד 15. חשבתי שהם נורא קשורים ושאני חייבת ללמוד את כולם, כי כל אחד מלמד על הכלי השני. אותו הדבר בפעילות חברתית. בגיל צעיר עבדתי עם ילדים אוטיסטים, אחר כך בחינוך, אחר כך בסביבה, אחר כך במועצת תלמידים ואז ביהודים-ערבים וחילונים-דתיים. אמרו לי 'את לא יכולה להתעסק גם בסביבה וגם בפליטים וגם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, את חייבת להתמקד, אחרת לא תצליחי לפתור כלום'. אלה שטויות. הכל נובע מאותו מקום. אותו דבר עם המחאה הזאת: חשבתי לעצמי שאקים אוהל, אשן בלילות ואחרי זה אוכל להמשיך לעבוד. כמה שבועות אחר כך מצאתי על השולחן שלי פתק עם הלו"ז לאותו סוף שבוע ראשון. הייתה הפגנה שונה לחלוטין ביום שישי שהייתי אמורה להיות בה, ושני ראיונות שנאלצתי לבטל".
"הדיסוננס בין חינוך ומציאות ליווה אותי תמיד", אומר יונתן לוי. "אני מגיע ממשפחה של קיבוצניקים משני הצדדים, למרות שעזבתי את הקיבוץ בגיל נורא מוקדם וגדלתי בתל אביב. מגיל צעיר ההורים שלי סחבו אותי להמון הפגנות, וכשהתבגרתי המשכתי לבד. ככל שהתבגרתי, עסקתי יותר בפעילות חברתית באלף ואחד תחומים, אבל תמיד מהסוג המוכר לעייפה של חבורת אנשים שמזהים זה את זה, מכירים אחד את השני יותר מדי טוב, אירועים שמקבצים שלושה אנשים שעומדים בגשם סביב שלושה שלטים. מין תחושה של בידוד מוחלט, וחוסר יכולת לתקשר עם הסביבה את המסרים שלך ולהעביר לאנשים עד כמה קריטי המצב באמת".
"כשהכרתי את סתיו בצבא, הייתה לנו ברית של נלהבים אך מדוכאים. אנשים מלאים בחלומות, מלאים בזעם, אבל עם תחושה ברורה שאי אפשר לעשות כלום. זאת בעיניי הירושה האיומה והמקוללת ביותר שהנחיל לנו הדור האומלל של ההורים שלנו, דור ההפרטות הגדול, שנהנה מההפרטות והשאיר אותנו עם כל החרא, עם ההפרטה של החלום ותחושת ייאוש קשה".
"הבחנתי באירוע של דפני והתווכחתי המון עם אנשים לגבי מחירי הדיור על הקיר של האירוע. הכרתי מאוד את הנושא כי הייתי פעיל ב'עיר לכולנו'. דפני פנתה אליי, ושלחתי לה הצעות לניסוח מחדש של האירוע. לכן היא הזמינה אותי לפגישה. האמת היא שהיא התקשרה אליי כמה פעמים ואמרתי לה 'תשמעי, אני לא יודע אם אני אבוא', אבל היא התקשרה אליי כל כך הרבה פעמים שהתחלתי לחשוב שהיא מנסה להתחיל איתי. אחר כך היא אמרה לי שהיא פשוט נורא רצתה שאהיה שם".
"אני זוכר שממש איחרנו לפגישה הראשונה. יגאל דיבר על עניין המעצרים ואמרתי שאני לא בא לשם כדי להיעצר. זה לא עניין של מוכנות להיעצר או לא להיעצר, אני מוכן לעשות המון כדי שדברים פה ישתנו, אבל מה שאני מוכן לעשות עכשיו זה בדיוק לא להיעצר. כי אני לא רוצה לחזור לשבלונה של הפגנות שאני מכיר טוב מגיל צעיר. לא רוצה להיעצר, לא רוצה לדבר על להיעצר, לא בא לפה כדי להתריס. רצינו משהו שהוא מאוד מחבק ומאחד, שם ייחודו ושם כוחו. בגלל זה לא הרמנו את היד, אני וסתיו, לא כי אנחנו פחדנים".
"יצאתי משם בתחושה מדהימה. דפני שבתה אותי בלהט שלה ובערנות שלה, ואנשים היו נורא פרקטיים, מה שרמז שיש פה משהו שונה מאלף מעגלים אחרים כאלה שהייתי בהם. במקום לשקוע מהר בדיונים עקרוניים, היה ברור מה אנחנו רוצים לעשות ומה לא לעשות, וכמובן שכולנו עקבנו בהתרגשות אחרי מה שקרה בספרד. אבל ניגשתי לדבר הזה כאל עוד פרויקט שבוודאי יסתיים אחרי לילה. אני וסתיו היינו מאוד עסוקים עם עיתון הפליטים שהקמנו, והתלבטנו אם להיות בכלל חלק מזה. אבל היה פה פוטנציאל למשהו, כי לצד הקולות המוכרים היו גם קולות לא מוכרים, והם אלה שגירו אותנו. הייתה הרגשה שקורה פה משהו נורא שונה. לי גם תמיד היו חלומות מאוד מאוד גדולים, אפיים ודרמטיים על מלחמה של צדק באי צדק. של אנשים טובים ברעים. מגיל צעיר אני מדמיין סצנות בראש, כותב נאומים, מתכנן את האסטרטגיה. היה לי ברור שכאשר יקרה משהו כזה אני אהיה שם".
"בעיניי המקורות של המחאה היו הרבה יותר תחושתיים ואינטואיטיביים מאלה שהתקשורת ציירה לאחר מכן. הם נבעו מתחושת בדידות. מתחושת כאב שאתה לא יכול לחלוק, שחורגת בהרבה מעבר לשכר הדירה שלך. כשאתה מועף מהבית אתה מגלה כמה אתה לבד, אבל זה חריץ הצצה למצב של חוסר ביטחון שקיים כל הזמן. לכן אני חושב שהמקורות היו נורא אמוציונאליים. זה לא שאי אפשר לגבות אותם באלף נתונים כלכליים, אבל הניצוץ היה אינטואיטיבי".
"באתי בגלל פרויקט בקורס יחסי ציבור", אומר רועי נוימן. "למדתי בבצפר והיה להם תרגיל שהם עושים כל שנה: אם תצליח להכניס את השם שלך לעמוד הראשון של מוספי סוף השבוע של ידיעות אחרונות או מעריב או לאולפן שישי, תקבל סטאז'. אבל תכלס, באתי לפגישה ההיא כי כוסעמק יקר פה. גרתי פעם בהוואי לתקופה, שילמתי 600 דולר על דירה בקומה 11 של מגדל שמשקיף לים, עם חדר כושר ובריכה, ובתל אביב קיבלתי בקושי כוך תמורת 100 דולר יותר מזה".
"יגאל וג'וליאן דיברו על להיעצר, על זה שיפוצצו אותנו במכות, ולא הבנתי מה הם רוצים ממני. דפני טפחה לי על הגב ואמרה לי 'אתה הדובר', ושלחה אותי לדבר עם צינור לילה. יום אחרי זה היא צלצלה אליי ואמרה לי שבחור שהיא מכירה בשם פיחוטקה מערוץ 10 רוצה ללוות אותה במשך שלושה שבועות. זה נראה לי מוזר, כי לי היה מאוד ברור שזה עניין של יום אחד".
מרגע שהסתיימה אותה פגישה ראשונה הפך נוימן, סטודנט חסר ניסיון קודם בדברור או ביחסי ציבור, לדובר הרשמי של מטה המחאה ולאדם ששולט בפועל בגישה למשאב היחיד שהיה לה. נוימן היה האיש שנחשף לצדדים המכוערים, רודפי הפרסום, של חלק מחבריו לדרך, ושנדרש בעיקר לתרץ, להסביר, לצמצם נזקים ולכבות שריפות מדי יום, כל היום, באלפי שיחות עם עיתונאים. "אחרי חצי שעה שכחתי מהסטאז' הזה", הוא צוחק. "קיבלתי אותו בסוף, אבל אמרתי לא תודה".
"מחוסר עבודה, מחוסר בית וגם מחוסר אישה". זה, אומר יונתן מילר – לימים המלך האדמוני של מאהל רוטשילד – המצב שבו מצא את עצמו לקראת יולי 2011, לאחר ששורה של מערכות יחסים כושלות, מהמורות מקצועיות ומשברים אישיים אילצו אותו, בפעם הרביעית בתוך שמונה חודשים, לחפש לעצמו דירה.
"אחרי מעבר של ארבע דירות בשמונת החודשים שקדמו ליולי, עם בת זוג אחת ואז עם בת זוג אחרת, מצאתי את עצמי בפרטר מוזר, נורא יקר וקטן במרכז תל אביב, כי זה מה שיכולתי למצוא באותו רגע. חצי שנה לפני זה התפטרתי מתיאטרון חיפה. אחרי עשרה חודשים של מגורים בחיפה, קצת הלכתי לאיבוד", הוא אומר. "אז הייתי קצת לא בטוח בקריירה שלי, בלב השבור שלי. ישבתי בבית, קצת מפחד מהעולם".
"היה לי איזה רעיון שהתפתח כשהייתי עם הבת זוג שלי, היא הייתה מעצבת תעשייתית וכשעברנו לגור יחד שיפצנו את הדירה. עשינו המון דברים נורא מיוחדים מדברים שמצאנו, וחשבתי לעשות תוכנית טלוויזיה שבה זורקים אותנו לדירה ואנחנו מצליחים לשפץ אותה באפס שקלים מפסולת תעשייתית, באמצעות בארטרים ודברים שמוצאים ברחוב. זה לא הסתדר והמשכתי לפתח את הרעיון. אמרתי אוקיי, עכשיו אתה גם מחוסר עבודה, גם מחוסר בית וגם מחוסר אישה, סוג של אבן מתגלגלת, אז פיתחתי רעיון לסדרה או סרט דוקומנטרי שבו אני מוצא בחורה, משפץ לה את הבית בעזרת טוב לבם של אנשים וחלקלקות לשון, עושה מסיבה גדולה ביום השישי וביום השביעי נח כמו אלוהים".
"בד בבד, אני מסתובב בסביבה שלי, התל אביבית, ואני לא חסין בפני המציאות. אני מתמכר ללונדון וקירשנבאום, אני נכנס לוויינט, קורא את הדברים כמו שהם, מעבר להם, רואה את המצב הלא דמוקרטי בעליל שהמדינה שלנו נמצאת בו, העובדה שאין לאזרח שום דרך לעמוד מול החוקים, הקנסות והריביות שנופלים על ראשו. אתה אומר לעצמך 'אוקיי, אם זאת הדרך שעם ישראל בוחר ללכת בה אחרי 60 שנה, יכול להיות שזה לא המקום שלי', ומכין את הדרכון הגרמני".
כל אותו זמן, כשהוא חש אבוד וחסר אונים, מבצע מילר פעולות נקם משלו כדי להחזיר את השפיות לעולם. "תג מחיר עירוני", הוא קורא לזה. "רכבים שעומדים על מעברי חצייה, בזמן ששוטר מכין דוחות להולכי רגל שעוברים באדום, הדברים האלה מחרפנים אותי. אז אני עוצר את האופניים שלי מול אוטו שעומד על מעבר חצייה. בגלל שאני על אופניים, אני מרגיש כמו אביר של הולכי הרגל. אני מרים לו את המגבים, ועכשיו הוא צריך לצאת מהאוטו ולהוריד אותם. לקחתי לו את המטר וחצי שהוא קיווה להרוויח בתחרות מול האוטו השני".
"ואז אני רואה את הפוסט של דפני, שאותה אני מכיר כבר שנים מאז שעבדה בספריית וידאו ליד כיכר דיזנגוף ואני גרתי לא רחוק. היא גם ערכה סרט סטודנטים שהשתתפתי בו, אפילו שקלנו פעם לצאת לדייט. בכל מקרה, היא כותבת לי שהולכים לפנות אותה והיא רוצה לבוא עם אוהל לכיכר הבימה, ואני שונא את הכיכר המכוערת הזאת, פאר היצירה של ספינת הדגל של הדובדבן של תל אביב שאפילו 200 מיליון שקל לא הצליחו למנוע מהשלט שלו להיות עקום. אמרתי לה 'אוהלים זה חם, תעזבי את האוהלים. נעשה בית ענק, כמו בדוגוויל: אין קירות, רק רהיטים. כל הבית שלי מלא רהיטים, אני כל הזמן מוצא דברים, במקום אוהלים בואי נעשה סלון וחדרי שינה, הכל פתוח. בית פתוח'. 'טוב, אתה תביא את הסלון, אני אביא אוהל' הייתה התשובה שלה".
"ידענו מראש שזה רק פסטיבל פתיחה למשהו", אומר ג'וליאן פדר, ששערו הארוך והאסוף, יחד עם המשקפיים שלראשו והחזות העדינה שלו, מסווים את העובדה ששירת במילואים כחובש קרבי במשך שבע שנים. במקביל לאירוע של דפני, פדר פתח אירוע פייסבוק בשם "נפגשים בכיכר". "בתקופה הזאת חזרתי לפעילות פוליטית, ועשיתי סקר בקרב כל התנועות בארץ שמדברות על שינוי חברתי עמוק. כתבתי לאנשים, השארתי בצד את התחושה האסתטית שלי ובחנתי גם מצעים של מפלגות, וגיליתי שכל התנועות והמפלגות המהפכניות הן ההיפך המוחלט מזה: מסיבות תה של אשכנזים מזדקנים שבהן אין עם מי לדבר".
"בשנות ה-90 הייתי פעיל חזק בדור שלום. הייתה אז מין עדנה כזאת של פעילות חברתית, עד שאהוד ברק קטע את הסיפור הזה באיבו וכולנו נכנסנו לתרדמת. התגייסתי לצבא והשתחררתי, וזאת הייתה שטיפת מוח רצינית. כי כשאתה יוצא, אין לך כוח לכלום. יתרה מזאת, אתה מאבד חלק מהנאיביות שלך ומתחיל להאמין, לאט לאט, לכל מיני קלישאות שמאכילים אותך. בסוף זה עובר לך, כי המציאות היא הכלי ההסברתי הכי טוב. ואז אתה מתחיל להתחבר עם פעילים באינטרנט. אתה תקוע מול הפייסבוק, כל החברים שלך חושבים שהשתגעת כי אתה מתחיל להעלות כל מיני פוסטים מחאתיים. אתה מתחיל לקבל מידע חדש שפעם לא עמד בפניך, שפתאום משלים לך את התמונה. לי וליגאל יצא להיתקל אחד בשני באותה תקופה, כשני אנשים שנמאס להם מהשיח הפרטני. ניסינו להסביר לאנשים שהדלק לא מתייקר כי שטייניץ מתעלל בך אישית. אין פה אוסף של אנשים שדופקים אותך, אין קונספירציות. משהו בקונסטלציה פשוט לא עובד, ולא קשה להבין מה".
"ואז מגיע הרעיון של דפני, שמשתלב מצוין כי אני ויגאל באותו זמן אמרנו 'בוא נזרוק גפרורים ונראה איפה תפרוץ האש'. כי בסופו של דבר, זה מה שאתה עושה כאקטיביסט. הרי אתה לא יכול לעשות כלום לבד. באותה תקופה אנשים נפגשו על בסיס יומיומי בכיכרות בספרד, ואמרנו בואו נתחיל בזה גם במוצאי שבת. 'נפגשים בכיכר', ככה קראנו לזה. קיווינו שתנועה עממית תצמח משם. ואז דפני הגיעה עם הרעיון של לפתוח אוהל, ורצינו לחבר את זה לאירוע שלנו. מהון להון, מצאנו את עצמנו ברוטשילד, מוקפים בהרבה אוהלים. הייחודי פה זה שמדובר באנשים שמעולם לא היו פעילים".
"אני לא מהפכנית", אומרת אורלי וייסלברג. "אני ההיפך ממהפכנית. אני מרוויחה טוב, אני אוהבת את החיים שלי, אוהבת להישאר בבית עם בת הזוג שלי. אני לא אדם אקטיבי. זאת הפעם הראשונה שמשהו באמת תפס אותי. זה התחיל כשבעל הדירה העלה את שכר הדירה שלי ב-800 שקל, ואחרי העלאה נוספת של 300 אמרתי די, אני לא רוצה יותר. איך זה יכול להיות שבכל שיחת סלון עם החברים שלי אנחנו מנהלים את השיחה הזאת? ברגע שמישהו יוציא את זה למרחב הציבורי, אני זוכרת שחשבתי, זה יתפשט כמו אש בשדה קוצים".
"במסגרת חיפושי הדירות, הגעתי לקבוצה בפייסבוק של דירות להשכרה וראיתי אירוע של בחורה בשם דפני. היו שם שמונה איש שאישרו השתתפות ואמרתי 'זה זה'. שלחתי לה הודעה וכתבתי 'דפני, אני אורלי. אין לי מושג מה את מתכננת, אני לא יודעת אם זה סתם אירוע שאת שולפת מהשרוול או משהו יותר מוסדר, אבל אני רוצה להיכנס לעניינים'. לא באמת ידעתי מה היא רוצה לעשות, סתם יריתי באפלה".

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור