בעיתון מקומי מתפרסמת ידיעה לקונית על עקרת בית בת חמישים ואחת ששמה קץ לחייה. האישה הזאת היא אמו של פטר הנדקה. בעקבות מותה הוא כותב את סיפור חייה.
אומללות שאינה מבקשת דבר היא יצירה דחוסה, אכזרית וקשה, שרושמה עז. הבן-המספר מבקש להתקרב אל דמותה של אמו, ובזמן שהוא מקלף את שכבות חייה, נחשף סיפור חיים רווי אכזבות של אישה שלומדת לא לבקש לעצמה דבר.
הדלות וצרות האופקים של משפחתה, מעמדה כאישה והמוסכמות החברתיות שהיא כבולה אליהן גוזרים עליה לדכא באִבּם כל שמחת חיים ורצון ספונטני. אומללות שאינה מבקשת דבר איננו אפוא רק סיפורה שלה, אלא גם סיפורה של חברה ותרבותה, החברה הענייה הקרתנית באוסטריה בשנים שלפני סיפוחה לגרמניה הנאצית, תחת השלטון הנאצי, ואחרי נפילתו. עם זאת, מצד הבן כתיבת הסיפור היא בראש וראשונה ניסיון אישי מאוד להתקרב אל אומללותה של האם ולהעניק לה כוח ספרותי, ואולי אפילו סוג של ניצחון – לאישה האלמונית האחת הזאת שהחיים הביסו אותה.
פטר הנדקה, יליד 1942, הוא סופר, מחזאי ותסריטאי אוסטרי. בשנת 2019 הוענק לו פרס נובל לספרות.
לספר מצורפת אחרית דבר מאת אילנה המרמן, שתרגמה מחדש את הספר לעברית.
פרוייקט נבחרי השנה של "הארץ":
בספרון הצנום הזה יש כל כך הרבה
במרכז הספר עומדת אמו של פטר הנדקה: התאבדותה היא נקודת הפתיחה של הסיפור, ותחילתו של מסע המבקש להתקרב אל האם מבלי לעשות אותה לדמות ספרותית, מבלי לעסוק באסתטיזציה שהופכת את האנושי לאמנותי, ומבלי ליהנות מהפורקן שמספקת הכתיבה. לתאר אותה כאדם חד־פעמי, אבל גם כחלק מדור, מעידן וממקום שבו "(אין) שום אפשרות, הכל קבוע מראש", וכל בני האדם דומים זה לזה. האם, לאסונה, היתה שונה: תאבת חיים, מרדנית. ההתנגשות שלה עם סביבתה היא סדרה של תבוסות והשפלות קטנות, שסופה הידוע מראש מצליח בכל זאת לטלטל את הקורא ולהפתיעו. בספרון הצנום הזה יש כל כך הרבה: המהפכה בעולמה של האם שמחולל האנשלוס היא אחד ההסברים המוחשיים ביותר שקראתי לכוח המשיכה של הנאציזם; מערכת היחסים בין המספר לאמו היא ממואר שלם שמקופל בכמה משפטים, המפוזרים לאורכו של הספר ("לא ידעתי את נפשי מרוב גאווה על שאיבדה את עצמה"); ודווקא תיאור גורלה של האם מעורר שאלות על מהות החופש והבחירה האינסופיים (לכאורה) של ימינו.
נועם שיזף, מבקר ב"הארץ"
ספר דק בעל נוכחות מצמיתה
ספר דק וגרום בעל נוכחות מצמיתה. לא אמו של המחבר, שהתאבדה בגיל 51, היא העומדת במרכז הנובלה, אלא המחבר עצמו, המבקש לאחות את קרעי חייה של אמו לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף. מתוך פעולת ההטלאה הזאת עולה הצורך הנואש שלו עצמו, כאדם וכסופר, להאמין כי יש בכוחן של המלים לאחוז משמעות. חייה של האם מוגדרים, מונהרים ואז מיטשטשים. רגע בוחר המחבר להתבונן בחייה של אמו כמייצגת של דור, מגדר ותקופה, ורגע אחר כך קורס הדגם הליניארי והלוגי, ואת הספר ממלאות אנקדוטות קצרות, מופרדות זו מזו, כמו מנותקות מכוח הכבידה של הסיפור. לנגד עיני הקוראים מתנהל מחול עוועים בין הראש ובין הלב. הראש מבקש לייצב את התוהו ובוהו, והלב ממאן. גבול פוגש גבול, צעקה נטרקת על סיפה.
מוריה דיין קודיש, סופרת ומעורכות כתב העת "פנס"