'כזב וכישוף', הרומאן הראשון של אלזה מורנטה, פורסם באיטליה ב-1948, והתקבל מיד כרומאן פרי-עטה של סופרת גדולה. מכל הרומאנים שלה, הוא הקרוב ביותר לאלה תולדות – לא רק ברוחב היריעה, ובהסתכלות האמפתית בתהומות של הטרגדיה וחוסר-הישע האנושיים; אלא גם בכוח של הכתיבה, בהומור החם, בדימויים הנפלאים, ובפרטים שרואה מחברת חכמת-לב.
שלושה דורות של משפחה בסיציליה של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 עושים את הספר, קודם כל, לספר על אהבות גדולות ומטורפות (בין נשים לגברים, בין אמהות לילדיהן), שכולן חשוכות-מרפא. כמעט כל אחד בספר אוהב נואשות מישהו, שלא אוהב אותו ולפעמים אפילו מתעב אותו, אבל אוהב נואשות מצידו מישהו אחר, שלא מחזיר לו אהבה, וכן הלאה, בשרשרת ארוכה... אופטימיוֹת ומתעקשוֹת ללא-תקנה, חיות הדמויות המיואשות בעולם דמיוני.
אם "כולנו מגלמים סיפורים בחיינו, ומבינים את חיינו במונחי הסיפור שאנו מגלמים" (כפי שכתב הפילוסוף מקינטייר) – הרי דמויות המשפחה ב'כזב וכישוף' הן העצמה חריגה של המאפיין האנושי הזה. התיאטרון שבו הן חיות – ששיאו בנערה המספרת אליזה, ובהוריה – הוא "מחלת הפנטזיה", הכזב המרעיל שמתפתל כנחש לאורך הענפים של המשפחה, ומביא את הדמויות "לא להכיר בשום אפשרות של אושר מלבד האושר הלא-אמיתי".
התחלותיה הצנועות של העלילה, וגם ההמשך הסוחף, אינם מאפשרים לקורא לתאר לעצמו את המהפכים שצפויים לו בשליש האחרון של הספר, הסוער מכולם.
באחרית-הדבר מספרת המתרגמת, מרים שוסטרמן-פדובאנו, על חייה של מורנטה ועל הפרגמנטים הביוגרפיים ששזרה בספר.