השירים שהיו שמחת נעורי
('הארץ', "תרבות וספרות", כ"ו באב תשכ"ז, 1.9.1967 , עמ' 10 . חלק מן המדור עמד בסימן עשרים וחמש שנה להופעת ספר שיריו של נתן אלתרמן שמחת עניים)
הקיץ של שנת 1948 בעמק יזרעאל היה חם בצורה מציקה. כל היום לא היה להיכן לפנות מפני החום. אפשר היה לקוות שהלילה יהיה טוב יותר, אולם בשנה ההיא נפלה על הקיבוץ מכת עכברים ועם רדת החשכה היו החיות המתועבות האלה מגיחות בין השיחים וצדי המדרכות. בסופו של דבר לא היה הלילה טוב מן היום. ברֵכת השחייה, שלא הייתה אלא ברֵכת השקאה עמוסת ירוקת ומחטי אורן נרקבים, לא הייתה מצודדת בעיני, וגם המשחקים הרגילים לא הייתה בם תועלת. לא נותר לי אלא לחפש משהו בארון הספרים של הורי. משהו שיוכל להמציא תנחומים.
ארון הספרים של הורי היה בנוי שני חלקים: חלקו העליון, שהיה מוגן מפני האבק על ידי שתי זגוגיות נעות, הכיל בעיקר ספרי שימוש של אמי, כתבים פדגוגיים, התנ"ך במהדורה האינסופית של פירושי [ש"ל] גורדון, כל כתבי י"ל פרץ, כל כתבי מנדלי מוכר ספרים וכל כתבי ביאליק במהדורת פְּרַס לחותמי 'דבר'. מלבד זה היו שם שלושת הכרכים של 'ספר הבדיחה והחידוד' של דרויאנוב, שכבר קראתי אותם שלוש פעמים, למרות שלא הצחיקו אותי במיוחד גם בקריאה ראשונה.
חלקו התחתון של הארון הסגור בדלתות עץ היה מלא טורי ספרים, שבמשך שנים אחדות, מאז מות אבי, לא נמצא להם דורש. היו שם 'טַבְּעות עשן' ללאה גולדברג, 'שירי המפולת והפיוס' לשלונסקי, הכרכים הראשונים של שירי ש' שלום, חוברת צנומה של המשוררת הרוסית הגיורת אלישבע, שנשכחה כיום כליל ואפשר שאבי היה אחד מקוראיה האחרונים. מלבד זה היו שם 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים'.
אדלג על פרשת ספריהם של לאה גולדברג, שלונסקי וש' שלום, שאינם עניין לכאן, ואעבור לשירי אלתרמן. הפתעה גדולה נגרמה לי משום שלהוציא נערה אחת בת תשע־עשרה, שהייתה "הבוהמית" של הקיבוץ, בכלל לא ידע שָם איש שאלתרמן כותב שירים. אין כוונתי לומר שאלתרמן היה אישיות בלתי ידועה, והרי פרקי 'הטור השביעי' היו מפורסמים אצלנו עוד מתקופת המנדט, ומובן שלאחר קום המדינה גם אנו לא עשינו שבת לעצמנו ויחד עם כל היישוב היהודי בארץ היינו מדקלמים את "מגש הכסף" בכל טקס חגיגי, פרט לחתונות ובריתות מילה.
שיריו האחרים של אלתרמן, 'כוכבים בחוץ', 'שמחת עניים' ו'שירי מכות מצרים', היו לעומת זאת כה בלתי ידועים, עד שבדמיוני תיארתי לעצמי את אלתרמן כמין יאנוס בעל שתי פנים, דיוקנו האחד פונה אל כלל הציבור ודיוקנו האחר, הנסתר, פונה רק אלי ולשכמותי. בשמץ רשעות הייתי מסתירה את שיריו האחרים של אלתרמן, שלא יהפכו גם הם לנחלת הציבור. רק כשעברתי לבית ספר תיכון בעיר וקניתי לי ידידים אחדים, החלטתי להוציא את אלתרמן מאלמוניותו.
אין צריך לומר שבסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים הייתה השכלתי הספרותית מצומצמת בתכלית הצמצום. אותה דבקוּת שדבקתי אז בשירי אלתרמן ובמיוחד ב'שמחת עניים' וב'שירי מכות מצרים', סחפה אותי אחר כך לעבר 'יוחמד' של רטוש (וכאן נתקלתי בהתנגדות נמרצת מצד מורתי להיסטוריה, שטענה — "יוחמד? איזה מין שם זה לאישה, והאם כינוי החיבה שלה הוא מדי־מדי?") אבל משהו מאותה דבקוּת ראשונה זכור לי וגם לא הִרפה ממני לחלוטין אפילו עכשיו, לאחר שהכרתי עוד משוררים אחדים וגם טעמִי בשירה השתנה פעמים אחדות.
מלבד ניגוניות הלשון, שני יסודות שבו את לבי בשירי 'שמחת עניים' והם התחושה לפרדוקס והכושר להאציל אלגנטיות לסבל.
הפרדוקס הראשון נמצא כבר בעצם הנושא של 'שמחת עניים'. בעניין זה כדאי אולי לתאר את האווירה ששררה בארץ ישראל המנדטורית, ושהמשיכה להתקיים גם שנים אחדות לאחר קום המדינה.
הייתה זו תערובת של פוזיטיביזם דרוויניסטי, שנתרכך מעט רק על ידי המליצה התנ"כית. היה זה עולם ששילב את ההתנחלות האכזרית של ספר יהושע עם קצת פרקי אבות, ופסוקים נבחרים מן הנביאים, עולם שבו נתמזגו הנפילים שהִכו בתדהמה את מרגלי יהושע עם דור חדש של כובשים בהירי עיניים ומחייכים. זה היה עולם שבז לחלשים ולכושלים, שהיה משתוקק "לשאת אותם על כפיים אל החוף", כפי שתוארו אז העברות המעפילים הבלתי־לגאליים; אולם למחרת, לאור היום, היה בז לעליבותם. באותו עולם רב־סתירות, אולם קנאי וקשוח, היה אלתרמן אחת הדמויות הרעננות ביותר. כיום נראה לי שאלתרמן היה גם בן נאמן לתקופתו וגם הבן הממרה שלה. באותו זמן הבחנתי רק במריו.
בניגוד לחגיגיות הבלתי־מתקבלת על הדעת של חלק משירי הטור השביעי, הרי בְּמה שנראה לי כשיריו האמיתיים, לא היה אלתרמן טח טיח על הפצעים. ב'שירי מכות מצרים' הוא כותב:
אָז חוֹזֶיהָ שׁוֹנְסִים מָתְנַיִם
וְחוֹבְטִים בָּהּ בִּבְדַל־מַקֵּל
לְהוֹסִיף עַל מַכּוֹת מִצְרַיִם
אֶת עָנְשׁוֹ שֶׁל מוּסַר־הַשְׂכֵּל.
תבונה כזו הייתה עשויה להתגלגל בדקדנס גמור בשורות (מתוך 'שמחת עניים'):
רַק אַחֲרַיִךְ הָלַכְתִּי, בִּתִּי,
כְּצַוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל (155).
אינני יודעת מה קדם למה, אבל נדמה לי שיש קשר בין תפיסת העם המוכה, גם על ידי מי שחייב לנחמו, לבין הייאוש שבו מתגעגע הצוואר אל החבל. בשירי אלתרמן לא היה כל ניסיון לעמעם את חומרתם ומוראותיהם של החיים, אבל תמיד נותרה הגאווה:
אֶל חוֹרְפַי הַחַיִּים אֵלֵךְ לֹא־חַי
וְזָרַחְתִּי לָהֶם כִּלְבָנָה בְּלֶב חֹדֶשׁ.
עַל פְּנֵי חֹרֶשׁ וָגַיְא רְדָפוּנִי חורפי [דּוֹרְכַי],
וּרְדַפְתִּים גַּם בַּגַּיְא גַּם בַּחֹרֶשׁ (208).
אם היה לשירים אלה אספקט לאומי, לא הבחנתי בו אז.
פרקי השירים ב'שמחת עניים', ובמיוחד במחצית הראשונה, הם תהלוכה של רגשות אנושיים שאלתרמן מציג אותם בחריפות קיצונית. כמו במיסטריה עתיקה 2 חולפות על פנינו התכונות האנושיות: האהבה, החרפה, הקנאה, ואף התחושה שהיא "הָאִלְּמָה בְּחִשְׁקֵי תֵּבֵל"(187)— הרעוּת. השיר "הזר שואל לשלום רעיו" מסתיים בצורה אלתרמנית טיפוסית:
מִי זֶה נָח תַּחַת גַּל כּוֹרֵעַ?
אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ.
מֶה עָנוּ לוֹ רֵעָיו, מָה אָמְרוּ?
זֹאת עָנוּ לוֹ רֵעָיו, זֹאת אָמְרוּ:
לֹא הִפְרִידוּ בֵּינֵינוּ שָׁנִים,
לֹא הִפְרִידוּ שִׂנְאָה [קִנְאָה] וָאֵיד,
לֹא יַפְרִידוּ שָׁלֹש אֲבָנִים
שֶׁהָיוּ לָאֶחָד גַּלְעֵד.
מִי שָׂמַח תַּחַת גַּל כּוֹרֵעַ?
אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ ( 188).
כיום אני סבורה שאך כפשׂע הוא בין הווירטואוזיות הלשונית לבין הלהטוטנות, אבל במיטב שיריו נמצא אלתרמן מן הצד הנכון של הגבול. כמה מעטים יודעים להלביש את הייאוש שלהם במילים:
וְאִם יִחְיֶה הַחַי ויתנחם [וְהִתְנֶחָם]
יראה [יִזְכֹּר] אֵיךְ תַּמּוּ כְּסִיל וְגַם חָכָם (194).
הסופרת אייריס מרדוק קובעת באחד ממאמריה, שרק הסופרים הגדולים ביותר יודעים להימנע מן הפיתוי להמציא ניחומים. אם ירדתי לסוף דעתה, אין אני מסכימה אִתה. הספרות שאהבתי פעם, והספרות שאני אוהבת כיום, היא זו היודעת להמציא ניחומים. ניחומים אלה אינם קלים, משום שרק הטובים ביותר והנבונים ביותר מסוגלים להבקיע אל תוך בדידותו של הקורא, ולסייע לו לאסוף את פזורי אישיותו בכוח סִדרן הטוב של המילים.
***
מתוך הזהב ותפוחי האדמה, רשימות ומאמרים מאת דליה רביקוביץ | עורך: גדעון טיקוצקי
כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ