חמשת פרקיו של ספר זה - שנכתב בעקבות נסיעה של 12 ימים לפולין - אינם כתבות עיתונאיות. הם נקראים יותר כפואמות בפרוזה עוצרות נשימה, עם שפע של פרטים מרתקים, המיטלטלות בין כתיבה עצורה, מייבשת, לבין התבוננויות ומשפטים שמכים בראש.
"מתברר שבכלל יש מין קשר פולני. אנשים שאני מכירה אותם, נפגשת איתם, שנים, מתברר שיש עוד מערכת, מאחורי, כמו נהר מעגלי שמקיף חבל ארץ, פקעת פולנית אין סופית, מעגל בתוך מעגל - - - וזה מהלך על איזה קו גבול אחר, וכל אחד יש לו פן אחר"...
ואכן, את הפקעת הזאת מנסה יהודית הנדל לקלף. זהו ספר שמעצב פואטיקה של ההיעדר והמכוסה. השיטוט בפולין היפהפיה הוא כמו בעולם קרוש, אטום, שבאמצעות העבר והזיכרון הקולקטיבי מוחדר לתוכו בכוח רב אותו יש שאיננו, כמו זעקה חנוקה בלילה ריק. כל מה שנתקלת בו המחברת במציאות שליד כפרים שקטים הופך שפת סימנים לאותו נעלם כואב-מסוכן, אם משום שהוא שריד שלו ואם משום שהוא ניגודו, המכסה עליו כמסיכה מאובנת -
2000 קרונות של נעליים נסעו מטרבלינקה לרייך - - - 800000 זוגות נעליים נמצאו במיידאנק בתוך הכלוב הזה שעליו כתוב ביתן 53 - - - תור ארוך מזדנב בשדרות ירושלים של ורשה, לפנות ערב, בשעת הלחץ. עומדים שקטים, באיזו השלמה - מה מחלקים? הגיעו נעלי גברים. מחכים כל החורף לזוג נעליים. ולראות את הנעליים המשונות האלה בוורשה...".
ספר כזה, כמעט בלשי, על החיים הנגמרים בתוך החיים הנמשכים, ניתן לכתוב רק מתוך בחירה מצוינת של פרטים קטנים, צדדיים, שיש להם ערך מוסף, חושף: ובאמצעות הפשרתו של מה שהונח שנים רבות על הקרח - בלי רתיעה מלהסתכן.