הופעתו של 'עם, מאכל מלכים', רומאן עז ורב-קולי של יצחק לאור, היא חג נדיר לספרות העברית. רב-קוליותו ניכרת בכתיבה הסוחפת, במשפטים רחבי-הנשימה ועם זה תזזיתיים; בתערובת של ניכור ואירוניה בוטה עם קטעים חמים, מצמררים עד דמעות; בהגזמה הגרוטסקית לצד התמקדות שמעטות כמוה בפרטי ריאליה, בשברי רגעים, בהרף העין; בדימויים נפלאים שמלווים אותך ימים רבים לאחר סיום הקריאה.
אי אפשר לתמצת את תוכנו של ספר זה, שבצד חוכמת הלב, הלשון, והעין, הוא גם ספר שמתמודד עם עצם הסמכות העריצה של המכונה המשומנת של הסיפור, ומפרק את מושג הגיבור גם בשדה הקרב הנרטיבי. כי חלפו להם הימים שבהם אפשר היה לסכם את עובדותיו של אירוע כלשהו, כאילו האירוע עצמו חדל כבר להתקיים עם הסיכום. את הספר הזה מאפיינים הקולות המספרים ושבים ומספרים אחרת, זיג-זג לשמאל, זיג-זג לימין, יותר כמו צמרמורת מאשר כרצף של זיכרון, והסיפור מאבד את הזמן, ואפילו את הדמות המרכזית, כטובע ושב ונאחז בהם.
נוכל לומר, כמובן, שזהו אנטי-אפוס גדול של מלחמת ששת-הימים, הצד האפל, ההפוך, של מעין 'ימי ציקלג'. ולא במקרה במרכזו בסיס אספקה מתפורר, חיילים עלובים כצאן, רובצים ומתגרדים וחולמים ובוהים ומנמנמים.
באביב 1967 התגלגל לידי חיילי השירותים מסמך סודי שממנו הם מבינים כי מלחמה איומה עומדת לפרוץ בקרוב, מבצע בזק בן שישה ימים שיארך שנים רבות, והם מחליטים למנוע אותה, ומצליחים. "ואלמלא מנעו אותה הבוהים, דבילים גמורים וחסרי כל עניין בשום דבר בעל ערך, יכול מאוד להיות שלא רק חורבן היה מומט, אלא אפילו מנחם בגין היה עולה לשלטון ר"ל, בעקבותיה". אך אין זה ספר על שלום ומלחמה, כי עצם ההיסטוריה נתפסת בו כמיפוי סיזיפי ומגוחך של שדה-מוקשים שהניחו הדורות הקודמים. הצבא הוא רק מעבדה לחקירת רוח האדם, וכלא 6, משיאי הספר, הוא מטאפורה אוקסימורונית דווקא לחירות הקיום האנושי.
זהו ספר המחפש אחר קצת רוח האדם, קצת חירותו, קצת קולו הפנימי, והוא עוקר גדר אחר גדר של כלאי התודעה האנושית, כי החיים הם קריעה, וכל איחוי סיפורי לא יוכל להתעלם מן הקרעים שהוא גורם במקום אחר. רק עצם התנועה הלא צפויה בין סיפור אחד לאחר, בין זהות אחת לאחרת, בין הכל ללא כלום, היא הרוח החופשית.