לייצג בקצרה את הנה אדם הרומן המז'ורי הזה של יצחק לאור, רומאן ההולך-בגדולות, המחליף קולות ביק פרק לפרק, המתוזמר בשלל-צבעים בתוך כל פרק, המשייט בין הדוקר-בלב והמזיל דמעה לבין הפארודיה הקומית והגרוטסקה האכזרית, הוא כמו לייצג סימפוניה באמצעות כינור קטן. איך נכפה הוויה סטאטית על רומן החותר אל הדברים בהתהוותם, שקוראיו אמורים להתהוות עימם? כיצד ניתן תמצית פסיכולוגית של דמות ברומן החושד בכל ייחוס סיבות לאירועים בכלל, ובסיבתיות פסיכולוגית בפרט? ואיך נדביק איזו הכללה גדולה לרומן המוצף מצבים אנושיים "קטנים" והמבקש להביע שהאמת צרודה, מגמגמת, מתפתלת?
האלוף אדם לוטם, מי שניהל הרבה חיים חשאיים, גם תרם "תרומה גדולה", נאחז במעין שנאה לדמותו, רוצה להיאהב עוד פעם לפני התפוררותו הגמורה של הגוף, בעצם מתאווה לכליה ולאהבה, רצונות סותרים ומתלכדים. לאחר שניסה לתקן את יחסיו של חברו הטוב מילדות, דודו רותם, עם אשתו, אבל גרם למותו בהתרסקות מסוק, הוא נתקף צורך נחוש ואכזרי לתקן את כל הטעויות שעשה במהלך חייו, לבטל את מפעל חייו באמצעות פעולה ענקית של מחיקה, שלא תשאיר דבר מן המעשה שלפני המחיקה. שורה ארוכה של גברים שוקעים מאכלסת את הספר, גברים חסרי כוח, שחשים עצמם בעלי כוח ונדבקים למה שהם מדמים כמוקדי כוח. אם הם דוחים אותנו באלימות ובציניות שלהם, הם יגעו בלבנו בפרק הבא: הם יגלו חמלה אנושית, תחזור ותצוף אצלם איזו סצנת ילדות כואבת, יעלו געגועים לאב או לאם, דאגה לילדים. יש להם גם סוד אפל, אולי חלק מהזהות שלהם הוא העמדת-פנים, טועים בהם שהם מישהו אחר, מה אנחנו יכולים לדעת על האדם מלבד שמו? אין-האונים הגדול בספר הוא אי-היכולת לפעול פעולה מוסרית משמעותית ושלמה בעולם, פעולה שתהיה ממש שלך, תוך שליטה על התוצאות, פעולה מתקנת, משנה עובדות. לא מחאה, מהתלה, סקנדל, הפגנה, כתובת-קיר, או אפילו בגידה, מעשים שנספחים לדבר שהם יוצאים נגדו, אך מותירים אותו אחריהם בלי שינוי. בתוך הרוע של העולם אתה תמיד סוכן של משהו גדול יותר, נפעל, ממלא תפקיד. אך אפילו אצל אדם לוטם, פעולה קטנה אחת, ממושכת, של מתן-בסתר אולי אינה משנה את העולם, אבל סופה להעניק למישהו רגעי חסד בסופו.