המהדורה הנוכחית של הרומן החמסין האחרון– שהופיע לראשונה בסוף שנות השישים תחת השם 'החצר של מוֹמוֹ הגדולה' – נערכה מחדש בידי המחברת, יהודית הנדל, שהשילה ממנו מלים רבות, וכך התקבל רומן שרירי, מאופק ופתוח יותר.
הספר, שבשנות השישים היה עשוי להיחשב רומן חריג על דמויות שוליות, ספרות מינורית בהשוואה לדרך-המלך של הסיפורת באותן שנים – מתגלה, במבט-לאחור, כפנינה; כהתוויית הכיוון וסוג הרגישויות שאליהם פנו מאוחר יותר סופרים כקנז, שבתאי, או קורן.
'החמסין האחרון' הוא סיפורו של קיץ אחד בחצר בחיפה התחתית, ליד הים, המפגישה גלריית דמויות רחבה, מפליטי שואה ועד לילידי המקום זה דורות. במרכז הספר אהבה בלתי אפשרית בין שאול, צעיר חסר בית, הנודד מחדר שכור למשנהו, לבין תמרה, בת המקום והחוף. תמרה נשואה בשלישית ליואכים, אבל בעצם כמו נשואה עדיין לשני בעליה הקודמים, שעל שמם נקרא החתול שלה, בעל העין הירוקה והעין הכחולה והשם הכפול: גבריאל-מלאכי. הרומן שלה עם שאול חוזר על דגם הכפילות של חייה.
בריאליזם-הפנטסטי שלה, הממזג איפוק ותזזית, מוליכה הנדל שורת גורלות של אנשים בעלי חיים כבויים, שכמו מתהלכים ברישול בתוך חייהם ועם זאת מבקשים להיאחז איכשהו בחיים.