ב'הכלה הנצחית' הפקיר עצמו אורפז לתנופה והֶעזה יותר מבכל סיפור שכתב עד כה. זהו רומן משוחרר, המעמיד מטאפורה טוטלית, רבת-עוצמה, והדברים ספק קורים, ספק קרו בזמן אחר, ספק סדריו של עולם אחר, זירה פתוחה שמארגן אני-מספר מתוך עצביו החשופים כדי להתמודד עם הפחד מפני האשה הגדולה.
"דימוי תשתית שלי" - כותב אורפז ביומן - "הוא בקירוב זה: אשה בחלון בין הווילונות, פניה לבנים, עיניה הזויות, חתנה האבוד עומד להגיע בכל רגע, ולצידה, או קצת מאחור, במרחק של כשני צעדים, ילד קטן מביט באשה, כנראה אמו, מוכה אימה וציפייה, וקסם, וחרדה, וחוסר-אונים".
ואכן, סבתא לבנה, האם הדמוֹנית, הגדָלה והעצמה של האשה, עומדת באחד משני מרכזיו של ספר זה, ועמה אהבה גדולה אחת ושנאה גדולה אחת, והשנאה גם היא סוג של אהבה, וגם להיפך. כמין אלת נקם מיתולוגית היא יוצאת למסע נקמה פרטי נגד עיר חטאה. בזמן כלאיים, בין יצורי כלאיים, מתרחשים ספק אינטריגת מתח מן המאה השמונה-עשרה, ספק משחקי ילדים המשוחקים על ידי גדולים, ספק פארודיה קומית על עלילה מיתולוגית. ההליכה עד הסוף עם המיתולוגיה הפרטית אינה נעדרת ממד של שעשוע, שאולי יש בו אירוניה עצמית.
וסיפור זה, של לא-זמן, מוקף בסיפור מקביל, מנוגד באופיו, של הבן הפליט - סיפור של לא-מקום. מגורש (מעירו ההרוסה? מעצמו? מן האשה?), כמו לאחר איזו קטאסטרופה, קרוב לפני האדמה. עולם הגברים המכווץ והאלמנטארי מנוגד לצבעוניות המהממת של עולמה של סבתא לבנה. הם סובבים בחיפוש מונוטוני, מאלתרים את מילויי צורכי הקיום הבסיסיים: מה שהם מבקשים כבר מצאו, או לא ימצאו אף-פעם: נותרה להם רק הוויה של היעדר, בין הזיכרון לבין בן-העדן, בין זיכְרון לפאראדיס, כי העולם של הרומן הזה הוא ביסודו עולם מטריארכאלי.
אכן, העולם "האפשרי" (או הבלתי-אפשרי) של 'הכלה הנצחית' בא לתת העצמה מוחשית לאספקים שהופשטו והוכללו מתוך הקיום האנושי. אך על הקורא להימנע מקריאה אלגורית שלו, או מהענקת משמעות אחת, מרדדת, למטאפורה הכוללת. הזירה הפתוחה שיצר אורפז בתחום ההתרחשות צריך שתישאר פתוחה גם בתחום המשמעות.
ספריו המחודשים: בית לאדם אחד,הצליין החילוני,מסע דניאל, עור בעד עור,העין השלישית , מות ליסיאנדה ונובלות אחרות
ספריו של אורפז רחוב הטומוז'נה והכלה הנצחית ראו אור בשיתוף ספרי סימן קריאהעוד באתר : לפני הרעש, לצלוח את המאה